המצרך הנדיר של קשר
 
התאטרון האחר הישראלי מתגאה ביכולתו לחדור אל נבכי המערות שבהן נחבאות שנים אבודות של נפשות תועות.
 
זו משימה שרק לעתים נדירות תגיע אל הבמה המרכזית וגם אז רק במשורה, כנזהרת מלפעור פצעים שצלקותיהם לא הגלידו כל צרכם. אבל מתברר כי כאשר יוצרי הפרינג' באים אל הנושא וכמעט מכל כיוון שיבחרו לתקוף - הקהל נענה לאתגר.
 
בפסטיבל עכו זו כבר מסורת והשאלה היא רק מה תהיה נקודת המבט ואיך היא תוצג. ב-2014 הביא אותה ראובן קלינסקי במחזה "אמסטרדם בלוג" – שאומץ על ידי תיאטרון תמונע- והיא נמשכת כשעתיים של מסע מקורי, מרתק ולא קל לעיכול שעלילתו עוברת מירושלים לאמסטרדם, ממצלמה אל האינטרנט, מהקיים אל הווירטואלי, מהבדידות אל החיפוש אחר המצרך הנדיר של קשר מפכה חיים.
 
שלי היא הדמות הניצבת במרכז עלילת המחזה המתרחשת בירושלים, בחללים וירטואליים של בלוג ושל סקייפ ובעיקר באמסטרדם. שלי אוחזת במצלמה המתעדת את עצמה בסדרה של 365 צילומים. אולי זה הניסיון להתגבר על הייאוש והבדידות או אולי מתוך הסקרנות האנושית הטבעת היא נקלעת לבלוג של צעירה אחרת, אלכס, החיה באמסטרדם. הקשר הווירטואלי מתפתח להזמנתה של שלי למפגש.
 
אלא שאלכס איננה מחכה לשלי המצפה למצוא אהבה עם אלכס. את הייאוש והבדידות החדשה שוברת צעירה הולנדית בת 15 המציגה את עצמה כאנה פרנק, ובתוך אזכורים ברורים לחוויית אותה נערה שהפכה לאחד מסמליה הייחודיים של השואה, סוחפת עמה את שלי למעמקי המערה, שהיא אולי הביטוי הרעיוני הקיים לעליית גג, וגם למערכות היחסים המורכבות שנוצרו שם, ובראשן זו שבין אנה לאביה. נותר רק לחכות אם תתקיים גם הפגישה עם אלכס. מתי, איפה ואיך.
 
 לכל אורך המחזה, עם דרמטורגיה טובה של מיכאל מוריס רייך, המערכת העיקרית היא זו שמתנהלת בתוך הדמויות ולאו דווקא במפגשים ביניהן. כתיבה כזאת מקשה על הצופה בהצגה להגדיר בה בעת מה שהוא רואה או שומע ועליו להחליט אם להתעכב על הפרטים או להמשיך לזרום אתם. כך למשל התמונה המטרידה של השיחה של שלי עם אביה, שלמרות השוני בסיטואציה מהדהדת את זו של אנה ואוטו פרנק, ומעוררת את התהייה אם מה שנאמר בה מפורש דיו, או שהנרמז מחייב פיענוח, כלומר הבנה מיידית.


אמסטרדם בלוג, צילום: אבי גולרן
 

משחק מהודק ומרתק
 
קלינסקי, שגם ביים את ההצגה בייעוץ אמנותי של אבי גיבסון בראל, אינו מקל על הצופה. הוא מיטיב להשתמש החלל הבמה ואביזרים, שעיצבה מאיה מידן מורן, בווידאו של נטע לי פלדמן, במוזיקה המקורית  של אילן גרין ובעיקר הוא נשען על עיצוב התאורה הנהדר שזיכה את המעצב אורי רובינשטיין בפרס פסטיבל עכו.
 
אך בעיקר קלינסקי מצליח להעביר את התהייה הקיומית של המחזה המורכב באמצעות המשחק המהודק שהוא מפיק מארבעת המבצעים, שגם בפעם השנייה שצפיתי בהם, נראים כחווים את תפקידיהם כבראשונה. משהו נדיר בפני עצמו, וזה אפילו נדמה במפגש של שלי עם אביה, שאותו מגלם אלירן כספי שתפקידו מצולם מראש ומוקרן על המסך הגדול התלוי ברקע. הטבעיות של כספי המצולם מצליחה להעביר את הממד המשפחתי הביזארי במלואו.
 
ג׳סיקה קראץ מצוינת בארוטיות שהיא משדרת כאלכס והמעניין בדמות הזאת שדווקא היא, שמקורה וירטואלי, מתקיימת חי מאוד בפיזיות ברורה וברגישות מוטעמת היטב במשחקה של קראנץ. כך גם ניתן לומר, אם כי בכיוון שונה, על משחקה של סוזאנה פפיאן כאנה פרנק חיה ופועלת בזמן ובמקום של עלילת המחזה ומשדרת את הקיום ההיסטורי המובהק של הדמות שהיא נושאת את שמה כאותו טלאי צהוב מהימים ההם.
 
וכמו במחזה כך גם בהצגה העיניים, הלב והאמפטיה של הצופה נוהים אחר דמותה של שלי במשחקה המרגש של נועה הר ציון, שלא בכדי זכתה בפרס המשחק בפסטיבל עכו 2014.  היא מצליחה לזקק את דמותה של שלי, למקד את נוכחותה ולחדד את ביטויי כאביה, חרדותיה, תקוותיה והתאהבותה. הרגישות שלה דוקרת את הלב, והיא מרטיטה בייאושה לקוות בכל זאת.
 
בראשית המאמר התייחסתי למערות השנים האבודות, ובאופן טבעי הכיוון רמז אל שנות העבר. בסיומו של המאמר אני חוזר אל הדימוי הזה אך בכיוון האחר, זה של הדור החדש, זה שהמערות האפלות אורבות לו. ולא רק אלה הווירטואליות של המרשתת העוטפת אותנו ולאט לאט חונקת בנו את נשמת אפנו. 
 
וזו עבורי ייחודה ומעלתה של ״אמסטרדם בלוג״ כחוויית תיאטרון אחר משמעותית ומומלצת לצפייה.