האמת של היחיד

כאשר ענק הדרמה הנורווגי הנריק איבסן כתב ב-1882 את "אויב העם" הוא הבין שהמאבק של הרבים והשלטון נגד היחיד והאמת, כפי  שהוא מתאר אותו בחיוניות רבה כל כך, ימשיך להתקיים גם הלאה. הוא גם הבין שכלי המאבק הזה יהיו תמיד אלה שהוא מאיר בדייקנות ריאליסטית – שחיתות אישית, שחיתות שלטונית, טיוח, וגם מיקומה של התקשורת בתוך אלה. 

וכמובן, הוא גם ידע להזהיר מפני המחיר האישי של היחיד שיקום נגד השיטה, נגד הרבים, נגד השלטון, נגד התקשורת. הבשורה שלו כפולה. הרבים הקמים נגד האמת הם בני השכבות האמורים להגן עליה, והיחיד החזק ביותר במאבק הוא בסופו של דבר האיש שיתייצב לבדו מול הרבים ויגן על האמת שלו. איבסן לא חלם שזה יוסיף ויהיה כך גם ב-2016.  
  
המחזה מתאר בחיוניות רבה מאבק כזה המתרחש בעיירת מרפא קטנה בנורווגיה, כאשר  הרופא ד"ר שטוקמן מגלה שמרחצאות המרפא ותושבי העיירה נגועים ומסכנים את הבריאות. אל מי המעיינות שלהם חודרים מי הביוב והפסולת הרעילה של התעשייה.

הוא מחליט להיאבק על שיפוץ מסיבי ויקר, אך מהר מאוד הוא מגלה כי פרנסי העיר מבקשים להשתיק אותו בנימוקים שצעד כזה יעלה הון עתק, ישתק את המרחצאות לפרק זמן ממושך, יפגע במוניטין של המקום ובעיקר בפרנסת התושבים. בראש המאבק נגדו ניצב אחיו, שהוא ראש העיר שמצליח לגייס לצדו את התושבים, וגם את התקשורת, ושטוקמן הופך להיות "אויב העם". 

שטוקמן מנסה לגייס לצדו את תושבי העיירה, אך תחת כוחם המשותף של ראש העיר, בעלי העסקים והתקשורת הוא נשאר מבודד במערכה, לכוד בין האמת המדעית לבין האמת הפוליטית שאותה הוא מזהה במושגים כמו בורות, עוני, הרוב הדומם, ומתעקש על האמונה שלו כי רק המיעוט, ורק יחידי סגולה צודקים כנגד שתיקת הרוב שלעולם אינו צודק.



אויב העם (צילום: ארלה הצמצם הבוער)


כאן ועכשיו 

המחזה, האקטואלי כל כך, מועלה עתה בסטודיו למשחק ניסן נתיב בתרגום הקלאסי של רבקה משולח, מעובד ומשודרג על ידי התלמידים והבמאי הצעיר איתי דורון שלכד את תשומת הלב בפסטיבל עכו עם גרסתו המטלטלת ל״קוריולנוס״ מאת ויליאם שקספיר, שזיכתה אותו בפרס הבימוי. השופטים והתקשורת נדהמו לגלות אז שזה היה נסיונו הראשון כבמאי וכי הגיע לעולם הבמה ללא הכשרה מוקדמת.

אבל נראה כי האיכות והגישה הרעננה שלו לדרמה הקלאסית ההיא לא נעצרו במקום, וכשם שאיבסן שאב השראה מקוריולנוס, כך גם דורון למד, אם כי מנסיונו הראשון, כי אפשר לצמצם, אפשר לעדכן, ואפשר להצביע על ״כאן ועכשיו״ גם מבלי להעתיק את העלילה המקורית לכאן ולעכשיו. נושא איכות הסביבה היה טרי בשעתו, והוא נמצא אולי בשיאו כיום. ואם אין מרחצאות (ודווקא יש), יש רכבת קלה או מתווה גז. ומה שלא יהיו הנסיבות מתקיים השילוש הקדוש של הון-שלטון-עיתון. 

הגרסה שלו, עולה השבוע בביתו החדש והמשוכלל של הסטודיו ביפו, היא עכשווית למראה בייעוצו האמנותי של רונן יפרח שזכה בפרס המשחק בפסטיבל עכו על גילום קוריולנוס, ובמכלול, בעיצוביה הטובים של הזמן הזה: תפאורת הלופט של אריאל טל ארביב, התלבושות של רונה משעול, התאורה של מתן פרמינגר, הפסקול של דורון ושחקניו הצעירים, התנועה של מרינה בלטוב, והאביזרים - מכונת אספרסו, אוכל סיני, מחשב נישא, סמארט-טלפונים דור שלישי, אופניים ועוד.

בהכללה אפשר לראות כי הבימוי של דורון התמקד בעיצוב שש הדמויות שהותיר מהנוסח המקורי, כולל שינוי מינם של שני תפקידי מפתח המייצגים את התקשורת ואת בעלי העסקים. בנאמנות מסוימת הוא גם השאיר את הסממנים הקומיים שאיבסן זרע בתוך הדרמה, ואף העז לסטות מהדרמה המשפחתית בעיצוב דמות רעייתו של שטוקמן.


אויב העם (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

בימוי ומשחק צעירים

בתוך כך דורון התייחס נכון לעובדת היותם של התלמידים והתלמידות צעירים ביחס לדמויות, ובכך הדגיש עוד יותר את תוחלת החיים המתחדשת של המסר האיבסני, כאומר שאם כבר בגילם הצעיר הם מתחברים ל״קליקה של הכסף״, מה יהיה אפשר לצפות מהם בהמשך?
  
כל השישה בהצגה מצוינים, ובראשם רותם כץ הנחרץ, נלהב, ואף מאבד עשתונות כד”ר שטוקמן וכנגדו דניאל גד יציב ומאיים במשחק נעים הליכות לכאורה כאחיו פיטר, ראש העיר המושחת. דר רוזנבלום מרתקת בשתיקותיה ובביטויי החרדה והאימה של הרעיה קטרינה. 

מיה לנדסמן מצוינת בנחישותה וגם בכניעותה כעורכת העיתון ״ידיעות העם״, וסיון פרסלר מיטיב לעבור מעיתונאות אידאליסטית וחברות אישית לצד האחר, המזומן יותר,  של בעל ההון והאינטרסים הרווחיים. כמוהו גם מיכאלה אלקין המגלמת בחיוך ציני נבון את בעלת הדפוס והמו״ל ויו״ר איגוד בעלי העסקים. שלוש דמויות שמייצגות את ההגדרה של העיתונאית ש״כל חיה נלחמת על הקיום שלה".

בסיכומו של דבר הצגת ״אויב העם״ בסטודיו ניסן נתיב, הפותחת את 2016, מחזירה אותנו אל תורת ה״אין חדש תחת השמש״ ובוודאי לא תחת מאורות השלטון ושותפיו. כולל הרוב הדומם.