כבר מזמן לא הייתי בבכורה כזאת. "קוויאר ועדשים" כבר רצה והפכה ללהיט. לפחות שניים מעמיתיי המבקרים כבר שיבחו והיללו את ההצגה הזאת, הרבה לפני שהיו אמורים לעשות זאת, והציטוטים מביקורותיהם עיטרו את עלוני הפרסום שצורפו בהנאה גלויה לתכניה.
המוזמנים ידעו שהם באו לראות את הלהיט הגדול שהתיאטרון הקאמרי גייס למענו להקת כוכבים, במאי שעיני כולם נשואות אליו, יחד עם התפאורנית החושבת ביותר, וכל זאת בשביל המחזה הכי מיותר שהיה אפשר לגייס..
על פי הפרסום המחזה אמור להתפתח ל"קומדיה מטורפת על החיים התוססים מתחת לקו העוני", אבל אל תטעו. זאת אמנם קומדיה, בהחלט, וההגדרה "מטורפת" מתארת בהחלט את הצגה. אבל חיים תוססים? ניחא.. וקו העוני הוא אך נקודת מוצא ראשונית - מה שמתרחש במחזה איננו מתעסק באמת בשאלת העוני.
המחזה, מאת ג`וליו סקארניצ`י ורנצו טארבוסי, מספר על ליאונידו, שהמצב הכלכלי הקשה מוציא ממנו את מיטבו. הוא מזמן עצמו לחתונות, מלקט בהן מעדנים ומוכר אותם למרבה במחיר כדי שלמשפחתו יהיה מה לאכול. יום אחד, תוך כדי האזנה לשיחה בחתונה, הוא עולה על רעיון ענק - מכריז על הקמת קרן תמיכה בעניים ומגייס תורמים למשפחה הנצרכת הייצוגית - משפחתו שלו. לשם כך הוא מעשיר את משפחתו ב"סבא", מעצב את הבית בהתאם, ומטיל תפקידים על אשתו, בתו, אחותו וכל מי שנכנס ויוצא.
מעלתו היחידה של המחזה שהוא מאפשר לכוכבי במה מנוסים לגנוב את ההצגה ולתפוס שלל רציני. וזה בדיוק מה שקורה בהצגת הקאמרי. השחקנים יודעים שהם מחזיקים קלף מנצח, עם תעודות, ועם תור ארוך ליד הקופה. הם לא צריכים להתאמץ, להתרגש או להקפיד יתר על המידה על הוראות הבימוי (מה גם שאני חש שלפחות אחת מהן הייתה "תרגישו חופשיים, כמו בבית"). להצגות כאלה – זאת בהחלט נוסחה מנצחת.
ה"גנב" הראשון שנגלה לעין עם תחילת ההצגה היא התפאורנית רות דר. היא העניקה לבמה אופי מחושב מאוד, פילמאי-איטלקי, כל כולו בגוונים של שחור, לבן וכל האפורים האפשריים שביניהם. היא הצליחה לעצב בתוך בית מגורים אחד את נאפולי העממית הישנה. גם בלעדי האפקט של סרט הפתיחה והחיוך הפילמאי של הסיום, קשה לטעות בתפאורה ובתלבושות, בפאות ובמשיחות צבעים הדקות שהוסיפה. דר עושה כאן בית ספר חשוב למי שמסתקרן לדעת מה חלקה של תפאורה בעיצובה של הצגה שלמה, והיא גם טרחה וכתבה מאמר ארוך מצוין על עבודתה בתכניה. פליס רוס, כהרגלה, האירה במינון מדויק ומפיח חיים את התפאורה ואת הבמה.
ה"גנב" השני של ההצגה הוא הבמאי אילן רונן, שמחכה לדעת בימים אלה אם יזכה במשרה הגדולה של ניהול אמנותי בהבימה (אחרי שכבר ניהל שנים רבות את החאן, את הקאמרי ואת קבוצת הצעירים של הבימה). כאן הוא פשוט מנצח על השתוללות בימתית שמזכירה לא רק טריקים צ`פליניים, אלא גם הרבה מערכונים של הגשש החיוור. והוא עושה זאת הן בדרך הטיפול בטקסט (בתרגום המבריק כרגיל של דורי פרנס), והן בדרך המשחק של הלהקה שלו - כקבוצה הומוגנית, וכיחידים. רונן גם ערך את העיטור המוזיקלי הנאפוליטני-איטלקי שחובר לדיבור הא-לה-איטלקי וממקם אותנו יפה-יפה בארץ המגף.
אך מעבר לכל הדברים האלה, לפנינו הצגה של שחקנים-גנבים אחד אחד. ענת וקסמן מתחילה את המרוץ ואיננה פורשת ממנו עד הסוף. רמי ברוך מצטרף, בתפקיד-משנה ראשי, ובמיטבו הוא עושה אותו בתנועות קטנות, מדויקות. תחייה דנון ויצחק חזקיה מיומנים ומסוגננים מאוד בתפקידי בעלי-המאה הנסחטים, שלמה וישינסקי נהנה מאוד לדלות הרבה יש מהאין-תפקיד המשולש שלו, ואולה שצ`ור מוסיפה חן למהלכים המטורפים ביותר.
במרכז ההצגה ניצב יורם חטב, בתפקיד אבי המשפחה, שנותן קונצרט קומי וירטואוזי, בתפקיד הבעל-הגנב-האידיאולוג. מרגע כניסתו לבמה הוא מחזיק את ההצגה בשתי ידיו, ואינו נח לרגע, בקולו המחליף גוונים, בחיוך סמוי אך ממזרי ועוקצני, ובאמירה הבוטה שלו: החיים זה התיאטרון הכי מצליח.
הליהוק של חטב, שממלא תפקיד ראשי במאבק השחקנים נגד הקיצוצים בתרבות, מגביר את הצלחתה בדיחה אחת מיוחדת שנוספה למקור האיטלקי . חטב הטיח בקהל הבכורה, שבמרכזו ישבה שרת התרבות, "איך זה שמצבכם כל כך רע, ואתם עושים כל כך הרבה בכורות חדשות." הבדיחה גררה אחריה שאגות צחוק של הקהל ומי שצחק ידע כמובן שעם להיטים כמו "קוויאר ועדשים" המצב לא יהיה רע בכלל...
אבל מי שנותנים את השואו הגדול ביותר על הבמה הם עזרא דגן, רוזינה קמבוס ואסף פריינטא. דגן מופיע בתפקיד קטן של הסבא המדומה, ורק כישרון גדול יכול לבצע אותו במדויק כל כך, כל הזמן. קמבוס סוחטת בהנאה את התפקיד שלה עד הטיפה האחרונה ומי שבאמת ובתמים גונב את ההצגה הוא אסף פריינטא, בתמונה אחת עוצרת נשימה, בתפקיד הבן שלא מפסיק לרקוד.
אביב זמר, דודו בן זאב ויואב לוי תורמים גם הן את חלקם לחגיגה, ורק איתי טיראן נראה שלא במקום, מביך אפילו, ולא באשמתו. אבל זה כנראה מחירו-גורלו של שחקן צעיר ומבטיח מאוד בדרך לתפקיד הגדול מכולם.
ממש כפי שההצגה הזאת, מעבר לצחוק ולהנאה, היא מחירו-גורלו של תיאטרון בדרך להצגותיו הגדולות והחשובות באמת.
עוד על קוויאר ועדשים
26/01/2004
:תאריך יצירה
|