גרסתה החדשה של הקומדיה השקספירית בבית ליסין מצחיקה עד גדותיה
מרידה וכניעה
אני מודה שצחקתי מתחילת ההצגה ועד סופה של "אילוף הסוררת". זה מתחיל בפרולוג נאיבי שהבמאי אודי בן משה כתב כמתנצל על כך שמעלים מחזה לא ממש אמפתי לנשים בנות ימינו, ומפנה את מען ההצגה שלו אל הגברים שבאולם. רוצה לומר - זו דמותכם שתראו במראה המלוטשת שהכנתי מהמחזה, ראו והפנימו ואלפו את עצמכם למציאות החדשה של הנשים בבית, במשרד, בחברה.
צחקתי משום שהיה ברור מראש שבן משה לא יצליח להפוך מים לשמן, ולא ישנה את העובדה שבסוף ההצגה יבוא המונולוג הגדול של הסוררת שהייתה מורדת כל עוד ניתן לה, אך מאז הוכנעה ועתה כבר מלמדת לקח לנשים. אשת חיל הוא ימצא, יבטח בך לב בעלך, ואף יגדיל הונו תמורתך.
במאים רבים ניסו לפענח את המונולוג הזה בהפוך על הפוך על הפוך. גרסה מעניינת ראיתי בלונדון לפני יותר משלושים שנה, כאשר הסוררת נשאה דבריה כפגיון שלוח לעברו של המאלף, וזה בהדרגה נפעם, נרגש ובכה. הדממה באולם נמשכה רגע ארוך לפני שהקהל הנדהם פרץ בתשואות.
עלילתו המוכרת של המחזה מתארת איך מאצ׳ו איטלקי בא לפדואה למצוא הון ממון באמצעות כלה עשירה. הוא מתקבל בשמחה על ידי המקומיים המחזרים אחרי ביאנקה - צעירה יפהפיה שאביה מתנה את נתינתה לאחד מהם רק אם יימצא חתן שלא יירתע ויצליח להתחתן עם אחותה הבכירה, המגדפת שחובטת בכל מה שבקרבתה. ואכן קתרינה, או קייט בפיו של פטרוקיו הנלהב שאוהב לעצבן אותה, נופלת בפח.
אילוף הסוררת (צילום: גדי דגון)
דלתות מסתובבות
סביב לחיזור האלים הזה ולכניעה, שהפכה מהירה מדי בזכות קיצור המחזה והצגתו הרצופה בלי הפסקות, נעים, מרחפים ומסתבכים המחזרים אחרי האחות הצעירה. עד שמגיע עלם חלומות מפיזה, חלבלוב צעיר ששמו לוצ׳נציו, שרואה את הנערה והופך למחזר המועדף עליה, שברור מיד כי הוא עתיד לזכות באוצר הבתולי שהיא מציעה לו בהזדמנות הראשונה.
ויש משרתים וחילופי זהויות שביחד עם כל הששון והשמחה של הבימוי הכיפי של אודי בן משה מנסים לחיות איכשהו את התחכום שנובע כמעיין קריר במחזה המוקדם של שקספיר. כל זה מוצע בתרגום חדש של דורי פרנס שאילף את העברית ויצר אתה שפת פיוט שמתחככת יפה בלשון חידודים, חורז וגורס, וצוחק על עצמו ועלינו שמוחאים כפיים נלהבים לשמע תיאורו של סוס אחד מסכן שמסתכם בהברקה המתוקה של ״סוּס-אֶמוֹ!״. ויש עוד שפע המצאות לשוניות מדליקות.
גם מעצבת התפאורה לילי בן נחשון עשתה נס להצגה הזאת בקירות לבנים שפרקיהם נעים על ציר כדלתות מסתובבות, והוסיפה דלתות ושולחנות ואביזרים שנכנסו ויצאו ביניהם, כמו השחקנים. התאורה הנהדרת של קרן גרנק צבעה את הקירות ואת מצבי הרוח העליזים יחד עם התלבושות הנהדרות שעיצבה אורנה סמורגונסקי.
כל אלה נוצלו בבימוי דאחקות מצוינות כאלה ואחרות כאילו מדובר בפארסה. ואולי בעצם זה בדיוק מה שצריך כיום להצגת המחזה בימינו הקשים האלה - ללעוג לסממני ההגמוניה של הגבר שאינו נכנע למציאות הנשית המעודכנת עד עצם היום הזה, ומתעקש לנצל מרות וכוח לטובת עינוגיו, חשקיו וחירמוניו. 
אילוף הסוררת (צילום: גדי דגון)
הצגה לכל עונה
את ההלעגה הזאת על רקע המוזיקה של עדי כהן עושים השחקנים הנהדרים של ההצגה, בראשם יובל סגל ששולט בהצגה של עצמו כאיטליאנו - גברי, נחרץ, מלעיג, אלים במשורה, ונראה כנהנה יחד עם הקהל ממשחקו. כנגדו מיה דגן כקתרינה אדומת שיער וסקסית במכנסי רכיבה, או בשמלת כלה, או בקרעים ובהרעבה. היא דוקרת ובועטת (בעיקר בלשונה) ולבסוף בכניעה אמיתית או מדומה (תלוי איך מקבלים את התעלול באמצע המונולוג הגדול).
יניב ביטון וויטלי פרידלנד כמשרתים היודעים נפש בהמתם גונבים פה ושם את ההצגה, פעם ועוד פעם, וגם אבי גריינק ומודי גרשון יודעים איך לעשות זאת כמחזריה של ביאנקה בנוסח אגם רודברג המקסימה בשובבותה ובנכונותה לאהוב את המחזר המקסים - ידידיה ויטל שלא רואה דבר ממטר חוץ ממנה. ולא נקפח את שבחי המשחק הראויים לאור בן מלך וליקיר שוקרון בתפקידיהם הקטנים.
אחרונים חביבים ומנוסים הם שלושת הוותיקים שבחבורה. אילן דר רם ונישא כאביהן של שתי יעלות החן, נואש מפתרון, מוכן להשקיע ממון בפטרוקיו שרק ייקח ממנו את קתרינה, וגם לקבל ממון רב מאבי החתן הצעיר, אחרי שיוכרע אם יוסי סגל הנפלא או אלברט כהן הנדהם, ישלמו לו את החשבון האבהי הנדיב עבור ביאנקה.
ומה למדנו חוץ מזה? שבבית ליסין צמחה הצגה מצחיקה ומהנה לכל עונה, עם הרבה רעש על שום-כלום אודות לנשים ולגברים במאה העשרים ואחת.
אילוף הסוררת (צילום: גדי דגון)