הטירוף והתבונה

לפני 1975 שנים בא לקיצו שלטונו הקצר, בן ארבע השנים של קיסר רומא גאיוס יוליוס קיסר אוגוסטוס גרמניקוס הידוע בכינוי קליגולה, אשר שמו הפך סמל לטירוף, רציחות פוליטיות ומתירנות מינית. היה או לא היה, המציא או ירש מסורת שלטונית, מה שנותר ממנו ומכל מעשיו, טובים או רעים, כולל יחסיו המיוחדים עם היהודים בארץ ישראל הכבושה, הוא הסיפור על החלטתו למנות את סוסו לסנטור.

תאמרו מה שתאמרו, מאז ועד היום ובכל מקום על פני כדור הארץ השליטים מיטיבים לצעוד בעקבותיו ולמנות את ״סוסיהם״ כרצונם, ולכל משרה, ותמיד, איכשהו, יימצאו לכך ליצני החצר מליצי היושר שילכו בעקבות המטורף העומד בראש וימצאו תירוצים ונסיבות להצדיק ולענות אמן. את ״שתיקת הכבשים״ הזאת ניתן להסביר בלשונו של קליגולה, כפי שאלבר קאמי מצייר אותו במחזה שלו כי ״הפחד הוא השליט האמיתי״.

קאמי החל לכתוב ב-1938 את המחזה הפילוסופי על הקיסר שרק הלבנה חסרה לו, ושלטונו נראה כדהרה להשיג אותה, אולי המרוץ הראשון לחלל בהיסטוריה, אולי סמל לאינטרנציונל הסוציאליסטי, לכל כיבוש, אידאולוגי, אימפריאליסטי וקולוניאליסטי. וכמובן לנאציזם, שתחת השפעתו קאמי עדכן את המחזה ב-1944.

קליגולה (צילום: רדי רובינשטיין)

הכאב והייאוש

עלילת המחזה נפתחת כאשר קליגולה נופל לדיכאון עם מות אחותו האהובה דרוזילה, דמות שאיננה מופיעה ואין התייחסות לקיומה מלבד הכאב האישי והשפעתו על האח. מאותו מוות עובר קליגולה תהליך של חיפוש אחר תכלית החיים, שלו ושל העם. לכל אורך המחזה הוא שולף מחשבות קיומיות כמו ״אנשים מתים והם לא מאושרים״ או ״החיים לא מספקים אותי״.

אל מול קליגולה ונאמניו - פילגשו קאסוניה ויד ימינו הליקון, מעמיד קאמי חבורה של פטריצים שמתחילים להבין מי האיש שניצב מעליהם, דוהר על גבם, מצליף, מרעיב, אונס את נשותיהם. האימה הפרטית שלו בעקבות מות אחותו הופכת לחיפוש אחר משמעות אחרת שתיתן מענה לכאב ולייאוש שלו: ״אם אני אשן מי ייתן לי את הלבנה״.

אם כי קאמי סירב לראות את עצמו כשייך לזרם האקזיסטנציאליסטי אפשר בהחלט לראות כך את קליגולה שלו, שקורא תגר על השאננות הקיומית ועל האדישות לסביבה ולחברה באמצעות דרך החתחתים והאימים שהוא מנהל באמצעותה את שלטונו. מבחינתו ההרג איננו הפתרון. השאיפה שלו - והוא מאמין בה - כי ״סוף סוף יש לכם קיסר שיכול ללמד אתכם חירות אמיתית".

ברוח זו קאמי מעניק לקליגולה מרכיב אנושי מאוד, אפילו באמפטיה חיונית לכל ״גיבור דרמטי״, בתוך מהלך הטירוף שלו. הוא מודע לרוע המפעפע בתוכו ומודה כי ״בתוכי מתעוררים יצורים שלא ידעתי על קיומם״. אלה כוללים בין השאר גם את יחסיו המיוחדים עם חיריאס, העומד בראש המורדים שירצחו אותו, ובמיוחד עם סקיפיון, המשורר שקליגולה רצח את אביו, ובכל זאת מוצא עצמו נמשך אל הרוחני המשותף, ומסרב ליטול חלק במרד.

קליגולה (צילום: רדי רובינשטיין)

סוס בהיכל

״קליגולה״ של קאמי איננו מחזה נוח לבריות, אולי בלשון המעטה, ואף על פי כן מפתיע כי אין לו גואל אצלנו בתאטרון הרפרטוארי. וכבר בכך נוטה כף הזכות ועמה המחמאה לעבר העלאתו עתה עם תלמידי שנה ג׳ בסטודיו של יורם לוינשטיין. את המשימה הזאת נטלה על עצמה לילך סגל, המנהלת האמנותית של הסטודיו, שכבר שנים רבות מדי לא ביימה, ועדיין מהדהדים בזיכרון הצגות שביימה ובהם ״מרד הבובות״ המופלא מ-2005.

אפשר לומר שסגל שוב הימרה על הסוס הנכון והעמידה הצגת מופת חדשה שמצליחה לפענח את המורכבות המיוחדת של המחזה הנע על מסילות של טירוף ושל היגיון, של רצחנות ושל רוך, ואפילו סממנים של אהבה ונאמנות ללא תנאי כמאפיינים של שלטון יחיד, בדו המשמעות של המושג כלפי הכלל וכלפי עצמו.

בתוך חלל הבמה שעיצב אדם קלר כמעין מקדש או ארמון בקווים ישרים, בגווני אפור של ארבעה עמודים וקירות אחוריים וצדדיים, ושחור של רצפה מבהיקה ופתחים רחבים, עם תאורה נהדרת של אייל תבורי, ועם עבודת וידאו ארט מופלאה של מיכל חרמון, שבאמצעותה מוקרנים על הקירות והעמודים מראות נפשיים של קליגולה ביחס לאחותו המתה בגילומה של רוני אוחנה שרוחה רודפת אותו - גם בפועל באמצעות נוכחותה הפיזית החולפת בין הקירות והעמודים - עד שישתחרר ויהיה מוכן לרציחתו.

על אלה והאבזרים, כמו דרגשים לסאונה, שולחן הסעודה המזוויעה, מיטה ועוד שיוצרים את המתרחש בתוך הזירה צריך להוסיף את התלבושות המדויקות ומרהיבות העין שעיצבה לירון מנקין - שגם מצאה פתרון נפלא לסוסו של קליגולה. משלימים את העיצוב המוזיקה של אפי שושני שמעניקה אפקט מיוחד, והכוראוגרפיה המצוינת של עמית זמיר, בהשראת BILL של שרון אייל וגיא בכר, שפותחת את המערכה השנייה וגם בהמשכה, וקרבות במה בהדרכת דניאל מרוז.


קליגולה (צילום: רדי רובינשטיין)


ההימור המוצלח על המשחק

עמלם של כל אלה ויצירתם, וההימור של לילך סגל לא היה יוצר את ההישג המיוחד של ההצגה הזאת בלעדי אחד עשר תלמידי שנה ג׳ שנענו לאתגר הטקסטואלי של קאמי, בתרגום הבהיר המצוין של עינת ברנובסקי, ועיצבו את תפקידיהם למופת.

בראשם דניאל דמידוב שנושא על כתפיו את ההצגה ומעצב את אחד התפקידים הקשים בדרמה המודרנית, כשהוא מיטיב ליצור את המורכבות המיוחדת שקאמי וסגל רואים בדמות הזאת. דמידוב מצליח לבנות רציפות מרתקת בין קווי האופי הישרים והעקומים, בין הכאב להצלפה, בין הטירוף לשליטה העצמית ולהיגיון הרעיוני. קליגולה שלו מפלצתי דווקא בהיותו אנושי, מפוחד וכואב.

משני עבריו מצוינים יעל פולמן כפילגשו קאסוניה ועופרי ביטרמן כיד ימינו הליקון. שניהם מעצבים יפה את שותפותם בטירוף, את נאמנותם, ואת אחריותם לפשעים שהם עצמם מבצעים, ובה בעת גם את התחושה כי הם מנסים לעצור את ההידרדרות שלו לזרועות המורדים. שותף להם הוא שניר איגולקין, במשחק רגיש ונוגע ללב של סקיפיון, המשורר ההמלטי הנכנע לרשע.

בראש המורדים ניצב ישראל קוג׳ינסקי כחיריאס המאמין כי אפשר להילחם כשמדובר בעריצות. משחקו מחושב ומדגיש את התבונה של האיש המוליך בהדרגה את חבריו למרד בגילומם הטוב של אבי סרוסי, חנן אסרף, גילי בורר, אוראל איזיקל ושאדי מרעי (המגלם בחלק מההצגות את סקיפיון). לכל אחד מהם יש את דקות השבח האישי. עמם בנוכחות עניינית טובה חמישה תלמידי שנה א׳ כמשרתים ושומרים, ובמיוחד מאי רופ, תלמידת שנה ב׳, בתפקיד אילם ובביצוע מצמית של אישה שנאנסת בנוכחות בעלה וחבריו.

בסיכומו של דבר לילך סגל שוב הצליחה להקים הצגה מופתית והפעם עם המחזה המרתק של אלבר קאמי, ובלי היסוס אני ממליץ לראות אותו.

קליגולה (צילום: רדי רובינשטיין)