האזורים הכמוסים של הנפש
עלילתו של רומן המכתבים מאת שודרלו דה לאקלו מהמאה ה-18, והמחזה שערך מהם כריסטופר המפטון לפני שלושים שנה, וגם של הסרטים שנוצרו על פיהם, מתארת משחק מסוכן של שני בני האצולה הצרפתית, המרקיזה דה מרטיי והרוזן דה ואלמון, שבעבר היו נאהבים, ומה שנותר מיחסיהם הוא קואליציה מנוונת של ניצול, נקמה, וקנאה כלפי כל מה שזז בכיוון מנוגד לשלהם.
מרטיי משסה את ואלמון כנגד המאהב האחרון שלה, ודורשת ממנו לפתות את ססילי, הנערה בת ה-15 שאותו מאהב בוגדני אמור לשאת כשישוב משירותו הצבאי. בעוד הוא מתגייס למשימה, ואלמון מתגרה גם במרטיי באמצעות פרשיית חיזור אחרי מאדאם דה טורוול, הנשואה והחסודה, המתנהלת שלא על פי הכללים שמרטיי מצפה להם.
סיבובי הכוח הבוטים והאלימים בין השניים הם המנוע של העלילה, וכפי שצבי ינאי המנוח תיאר אותם במאמר מעניין בגליון ״מחשבות״ מס. 44 הם מאירים "כמה מן האזורים היותר כמוסים של נפש האדם באור בהיר וחד יותר מכל קרן לייזר העומדת כיום ברשותנו".
להערכתו של ינאי "175 המכתבים שמחליפים ביניהם גיבורי 'יחסים מסוכנים' מהווים את אחד המסמכים הנוקבים ביותר שנכתבו בזמן מן הזמנים אודות יצרי הלב וניגודי הנפש - הרהב האנושי, תאוות השלטון, הכמיהה לאהבה צרופה, ומעל לכל אלה - אודות כשלונם של בני-אדם לשלוט בגורלם".
יחסים מסוכנים (צילום: ז'ראר אלון)
דין נשים לדין גברים
הערכות נוספות על הרומן, על נושאיו ודמויותיו, וגם על עיבודו של המפטון, מצויים בנדיבות בתכניית ההצגה שערכו רות טון מנדלסון ורמי סמו. הקצר במאמרים, זה של אלי ביז׳אווי, שהתקין את הנוסח העברי המבריק של המחזה, מגלה כי הגרסה שלו ושל אילן רונן, במאי ההצגה, ביקשה "ליצור התכתבות ישרה ואינטימית עם לאקלו ודמויותיו ומאידך יצירה של מבנה ושפה בימתית פוטנציאלית שמשוחררים מהריאליזם של המחזה".
אך למרות שכוונתם גם הייתה "לאוורר את המחזה מסלוניותו", התוצאה דווקא מאווררת יפה את הסלוניות, כפי שרומזת הפתיחה המרשימה של ההצגה החדשה בהבימה, במחול סלוני תקופתי שיצרה מירי לזר, האחראית גם לפס קול המוזיקה העשיר המלווה את ההצגה, מייצגת את המהלך הטקסי של ההצגה היפהפייה שביים רונןתחת שבע נברשות בדולח, המרכיב הראשי בתפאורת החלל האפל שעיצב ניב מנור, והאיר היטב זיו וולושין.
הפתיחה הזאת יפה, וכאשר המסכות נופלות ממנה, רונן מטעים את האקטואליה המתירנית הנמשכת של העלילה, ואת הדימויים החדשים יותר של צביעות חברתית, ושל פמיניזם המעמיד ל"דין נשים" את "דין הגברים", מבלי לוותר על הצביעות המיוצגת בתלבושות התקופתיות בעיצובה המופתי של אולה שבצוב ובמשחק המצוין שנעזר בהדרכת שפה ודיבור מצוינת של אסי אשד.
יחסים מסוכנים (צילום: ז'ראר אלון)
לכודים בתשוקתם ובהשפלתם
את דמות המרקיזה דה מרטיי יוצרת באצילות טבעית אסנת פישמן, שמצאה מפתח מעניין לעיצוב השתלטנות הנשית ההרסנית, והיא מצליחה במיוחד בביטוי ההתנגדות המתחוללת בתוכה בין משיכתה שלה אל ואלמון, שהיא אולי הדחף האמיתי יותר לשעשועיה, לבין הרצון להשפילו אישית וכנציג של הגבריות המחפיצה את הנשים.
כנגדה, אך גם יחד אתה, נמצא אביב אלוש שמבעד לעיצוב הרענן של קסמו השופע של ואלמון הוא מפציע כשחקן דרמטי שיכול לרגש ככל שהתפקיד מתמקד בהידרדרות אל תבוסתו של גבר שמוצא עצמו לכוד, חסר שליטה - ולא רק כתירוץ מילולי - ומושפל על ידי מעשיו שלו.
את הקרבנות שלהן מעצבות לאה גלפנשטיין כססיל הג׳ינג׳ית, הקלילה, והממזרית שמחכה להזדמנות להתנדב לעלות על המזבח, ודנה ידלין כמדאם דה טורוואל, שחורת השיער והמבע, שמתאהבת בואלמון עד אובדן שליטה טראגי לשניהם. אליהן אפשר לצרף גם מאור שווייצר בתפקיד דאנסני שאותו הוא מגלם בהטעמת התום הבתולי הנידף בפני כל רוח. וכמובן, גם הוא, בלי שליטה.
את הצביעות החברתית מייצגות יפה דוית גביש, כאמה הצבועה של ססיל, ורותי לנדאו כדודתו החסודה של ואלמון שבין חדרי ביתה הכפרי מתרחשים מיטב אירועי הקרב הנשי-גברי. שפי מרציאנו הוא משרתו של ואלמון, שותף לדבר עבירה, וכמוהו הזונה ז'ולי, בגילום יפה של תימור כהן, שגם מיטיבה לשיר בתפקידה האחר כאמילי. חן גבעתי ונמרוד דגן הם משרתיהן של הנשים, בפריז ובכפר.
מחזה מצוין, הצגה יפה, בעיצוב, בימוי ומשחק שנותנים טעם טוב לעלילה שתשוקה זורמת בעורקיה. מה עוד צריך בשביל ההנאה? רק להגיע ולהתענג.
יחסים מסוכנים (צילום: ז'ראר אלון)
לרכישת כרטיסים