שבחי הבימוי, המשחק והעיצובים אינם יכולים לבטל את החולשות והפירכות של מחזה אנגלי שנאחז ברעיונות ומבנה מטרגדיה קלאסית של סופוקלס.
אלוף של פשעי מלחמה
"אכזר ורחום" בהבימה היא הצגה טובה וחזקה מאוד, המספרת סיפור דרמטי מאוד על אישה הממתינה לשובו של בעלה הגנרל משדה הקרב. בסיועם הנדיב של עיתונאי ושר בממשלה נחשף הגנרל כאלוף של פשעי מלחמה, ובעיקר כמי שהחריב עיר שלמה כדי לזכות בצעירה מקומית שהתאהב בה. או אז אשתו ממיטה עליו אסון דווקא מתוך כוונה לשמר את אהבתם, בנם המזועזע דן ושופט אותו בלי חמלה, והמנהיגות הפוליטית מפנה עורפה לו ולחייליו ש"רק מילאו פקודות של המדינאים", כדבריו. הגנרל הנדון לכליה נאלץ להתייצב מול מעשיו, מבלי שיזכה להבנה וחמלה.
את המחזה כתב מרטין קרימפ האנגלי שרואה בו יצירה עצמאית משלו למרות שהתבסס על המחזה "נשי טראכיס" של סופוקלס, וניצל כמה מהרעיונות של המחזאי היווני בהתפתחות העלילה, במבנה המחזה וקביעת הנפשות הפועלות.
השינויים של קרימפ בעוכרי המחזה
בתכנייה להצגה מופיעה הטענה כאילו קרימפ עוסק "באופן גלוי במלחמה העולמית כנגד הטרור". ולא היא, שכן קרימפ מסביר שהעסיקו אותו דווקא שתי השאלות ההומניטריות הננגזרות ממצבי מלחמה: גורלן של הנשים הנאמנות המחכות לבעליהן שבשדה הקרב ובמהלך המלחמות הן נתונות להשפלה וביזוי מיני (נושא העולה גם אצל סופוקלס שעיצב להפליא את דיוקנה של אשת הרקולס), ומה קורה לחיילים המבצעים בהתלהבות את המדיניות של הממשלה, נחשפים לסכנות, ומוצאים עצמם לפתע מואשמים בביצוע שיטתי של פשעי מלחמה.
אבל נראה כי משהו השתבש לקריספ במהלך המימוש של כוונותיו הטובות, ולא שאינו נוקט עמדה ברורה ביחס לפשעים שהוא מתאר, אלא שבמהלך השינויים שלו למקור הקלאסי הוא עמעם את משמעותם, ובעיקר כאשר החליט על זהות אנונימית וללא שיוך לאומי של הדמות המרכזית, "הגנרל", שאצל סופוקלס הוא למעשה הרקולס בכבודו ובעצמו.
כמו כן העביר קרימפ את זירת ההתרחשות ליבשת אפריקה כדי שלא לכבול אותו למלחמה זו או אחרת. כאשר פשעי המלחמה נעשים רחוק מהבית, בארץ אנונימית, ברור כי האפקט כולו נחלש גם אם הוא הופך לכאורה לעניין מהותי ועקרוני. קרימפ, מסביר כי במכוון הרחיק את עלילת המחזה שלו לאפריקה כדי שלא ייחשד בהצלפה אנטי מלחמתית בעקבות המלחמה בעירק. בהבימה, לעומת זאת, העבירו את המלחמה לאסיה, ואינני בטוח שזה נעשה על דעת המחזאי.
מעבר לזה, יש עוד שינויים מהותיים אחרים של קרימפ הפועלים דווקא לרעת המחזה שלו, גם אם הם אפקטיביים לכשעצמם. כך, למשל, הוא מסתפק ב"ניצולת מלחמה" אחת שהגנרל שולח לביתו (אחרי שהשמיד באכזריות את משפחתה ועירה כדי לזכות בה). אצל סופוקלס הצעירה היא אחת מקבוצת הנשים שבויות המלחמה שהרקולס שולח לביתו, ואשר לפי השמועה הוא מתכוון לשאתה לאישה. אצל קרימפ, יש גם ילד קטן "ניצול מלחמה" שרק בסוף נחשפת זהותו.
ואחרי כל אלה, ושינויים רבים אחרים, השאלה איננה אם "אכזר ורחום" נחות או שווה בערכו ל"נשי טראכיס" של סופוקלס אלא אם הוא עומד במבחן עצמאי. על השאלה הזאת צריכה לתת תשובה ההצגה, שאמורה לשכנע כי אכן מדובר במחזה טוב.
משחק נדיב של דקויות
כאמור בפתח הדברים, הצגת הבימה מצוינת ונהנית מבימוי חי מאוד של ארתור קוגן, ומתרגום מצוין של דורי פרנס.
ההצגה ממוקמת בתוך תפאורה מרשימה מאוד של במבי פרידמן, שיצר דירת-בונקר קרובה לשדה הקרב, שיש בה שילוב של המודרני והעתיק בדמות פסלי קיר המעוררים הרמזים ברורים לאמנות יוון העתיקה. עינת ניר עיצבה באופן מוצלח את התלבושות, ואורי מורג ידע להאיר נכון את התפאורה. שפי ישי כתב מוזיקה מקורית שהגדירה היטב את האווירה.
אך בעיקר - זאת הצגה שבה כל השחקנים מעצבים דמויות ברורות מאוד, וזה הישג בפני עצמו של הבמאי קוגן, גם אם אפשר להסתייג מהחלטות מסוימות שלו בעיצוב דמותה של אמליה אשת הגנרל.
עידית טפרסון כאמליה, מחזיקה על כתפיה את השעה הראשונה של ההצגה, והיא עושה זאת במשחק נדיב של דקויות, מהקומי ועד הטרגי. בעיצוב הדמות הזאת טעה להערכתי הבמאי כאשר החליט שאמליה גם קצת קלת דעת, ואפילו רמז כאילו יש לה איזה קשר רומנטי עם שר בממשלה, ואולי אפילו עם עיתונאי והשניים מבשרים לה, כל אחד בדרכו, על הנצחונות של בעלה וגם על פשעיו. זה לא מתיישב עם הדמות ועם מה שהיא מייצגת.
יגאל נאור מעניק את הממד המיתי
יגאל נאור יוצר את אחד התפקידים הגדולים שלו בעיצוב אנרגטי של הגנרל. נאור מצליח לעבות מאוד את התהליכים הפיזיים והנפשיים של הגנרל שהורעל על ידי אשתו, ועל סף הבאתו למשפט על פשעי מלחמה שביצע, הוא בא בחשבון עם עצמו ועם מעשיו, עם הסובבים אותו ועם המדינאים ששלחו אותו ועכשיו מצילים את עורם ומתנכרים לו. נאור מזעזע, מרגש, ונוגע ללב בהתפרצויותיו, בטירופו ובהתפייסותו עם גורלו.
יובל סגל מעצב היטב את דמותו החלקלקה של השר, שלשונו מתגלגלת ונאמנותו מתחלפת בהתאם לנסיבות. אלכס אנסקי מצליח להבליט מרכיב של מצפון אמיתי בדמותו של העיתונאי, ועידו רוזנברג מביא להט חזק לתפקיד הבן המזדעזע נוכח גורלה של אמו ובעיקר נוכח מעשי אביו. טל ירימי ענייני בתפקיד החייל שנאלץ לכפות את ידי הגנרל ולהוליך אותו אל משפטו ומותו.
קלרה חורי מגלמת במינון נכון את דמותה של ניצולת המלחמה המאהבת, ואיכשהו מחליקה את המופרכות של הדמות כפי שקרימפ כתב אותה. דוית גביש, בתפקיד מנהלת משק הבית הקפדנית, איילת רובינסון בתפקיד פיזיותראפיסטית ולילך כספי כקלינאית יופי טובות בתפקידיהן שיוצרים את המקהלה שמלווה את ההתרחשות, אם כי ללא שום השוואה עם תפקיד המקהלה היוונית הקלאסית.
בסופו של דבר, חולשתו העיקרית של קרימפ ב"אכזר ורחום" היא שהוא איננו נוקט עמדה כלפי המעשים המתוארים בעוצמה, והעימות שהוא יוצר אינו מתגבש לכלל טרגדיה במובנה הקלאסי ונותר בגדר סיפור עם סוף נטול משמעות שאפשר להתחבט בה. למרבה המזל, משחקו של יגאל נאור בסוף הזה מעניק לו ממדים מיתיים. וזה הרבה.
לפרטים נוספים
29/12/2005
:תאריך יצירה
|