פסטיבלים - זיכרון בנסיגה

מחזאית תוניסאית בוחנת את ההידרדרות של חולה אלצהיימר תחת השגחת בנו

כוחן הכלה והולך של המילים

בתמונה הראשונה של המחזה ״זיכרון בנסיגה״ מאת מָריָם בוּסֶלמי מבקש איש צעיר את עזרתו של עורך דין חשוב בהגשת תביעה מקיפה נגד אביו. בזה אחר זה מעלה הצעיר את טענותיו ועונה על שאלותיו הנוקבות של הפרקליט, ומפרט את קובלנתו כנגד האב שנותן לו הכל בלי חסך. בסופה של התמונה כבר ברור כי הפרקליט הוא אביו של הצעיר ואהבתו לבנו היא זו שכנגדה קם הבן, במאמץ להשתחרר ממנה.

משם ובתמונות קצרות הרודפות זו את זו בדיאלוגים חדים מתברר כי השחרור המבוקש מורכב יותר מכפי שניתן לשער, וכי לפנינו סיפור כואב ונוגע ללב על היפוכו של שחרור, על משורר שמוצא עצמו בנסיגה מהמילים ככל שאביו מצוי בנסיגת זיכרון, ההולכת ומחמירה, נעה בין הבזקי מציאות לאפלת השכחה, בין דאגה לאין אונים.

את המחזה כתבה מרים בוסלמי שנולדה בתוניסיה ב-1983, ותוך כדי לימודי משפט שאותם השלימה, פתחה קו יצירתי של כתיבה, עליה זכתה במלגות ופרסים, השתתפה בסדנאות בינלאומיות במצרים, בסוריה ובגרמניה, החלה לביים ולכתוב מחזות. ״זיכרון בנסיגה״ הוא המחזה השני שכתבה, ב-2011. לפני כשנה וחצי פגש בה הבמאי יונתן אסתרקין ב״מפגש התיאטרון של ברלין״, והדיאלוג ביניהם הוליך להעלאת המחזה כאן, במסגרת תיאטרון יפו.ֿ

הפיוט המיוחד של המחזה, בתרגום מצוין של מרגלית גז, בולט בכל מהלכיו, וככל שהדרמה האנושית מתפתחת, בוסלמי משיגה הישג נדיר של ביטוי רב עוצמה של תהליך הדעיכה של האב, ודווקא בכוחן הכלה ונעלם של המילים. שתיקת הפיוט גוברת ככל שמבחן הנאמנות של הבן, מסירותו וכאבו גואים בו ובדרמה.

זכרון-בנסיגה1סיון-צדוק.jpg

זיכרון בנסיגה (צילום: סיון צדוק)

ייאוש ותקווה כואבת

את ההישג המחזאי הזה מיטיב לביים אסתרקין בהצגה, שעיצובה על ידי אורי און מבטא מצוין את שני המהלכים הקשורים זה בזה. שמאל הבמה מכוסה במאות דפי טיוטות של שירים שנזרקו. מימין אגודות של תיקי מסמכים, שישמשו כמושבים או בסיום כאנדרטה לזיכרון שאבד. פה ושם יוכנסו אביזרים, ובעומק הבמה פתח שמייצג את התא הפתוח האחרון של הזיכרון. אורירובינשטיין עיצב תאורה רגישה שמהלכיה חופפים את אלה של הטקסט ההולך ונעלם.

הבימוי של אסתרקין, בייעוץ אמנותי של גבי אלדור, מתמקד בבניית הקשר המתהדק בין האב ובנו. ככל שתיאור הנתק האלצהיימרי גובר, אסתרקין ממיר, לכאורה, את העיצוב של נסיגת הזיכרון של האב בעיצוב התחזקותה של נאמנות הבן, עד הסיום המרגש. מי שכבר התנסה במצבים כאלה או דומים להם לא יוכל שלא להזדהות עמה, גם כשהנאמנות נוגעת בייאוש ובתקווה הטבעית והכואבת לשחרור, של האב ושל הבן גם יחד.

זכרון-בנסיגה2סיון-צדוק.jpg

זיכרון בנסיגה (צילום: סיון צדוק)

שני השחקנים שעליהם הונחה המשימה הזאת עושים את צעדיהם הראשונים על במה מקצועית, ושניהם, בוגרי בית הספר למשחק ״הדרך״, ראויים למחמאות על חדירתם למעמקי הדרמה האנושית הזאת, ובעיקר בחלקה השני של ההצגה כאשר חוסר הישע ההדדי משתלט על המתרחש, עד כדי כך שאפילו הטקסט האחרון - מונולוג של הבן - נשמע בהקלטה.

את דמות האב מגלם בנוכחות מרשימה שלום כורם, שעשה מהפך מדהים בחייו והחל ללמוד משחק בגיל שבו שחקנים כבר נחים על זרי דפנה. משחקו יציב, ממוקד וללא ״הצגה״ הוא מצליח לעצב את נסיגת הזיכרון. לצדו, בתפקיד הבן, אמיר עודה הצעיר עובר יפה משלבי המרי הקפיציים אל ההתבוננות הנדהמת וההבנה, ומסיים בעיצוב מרגש את הנאמנות המוליכה אל הפרידה הכואבת.

בסיכומו של דבר, כדאי לראות את ״זיכרון בנסיגה״, שהיא הצגה מפתיעה בעדינות שלה, כמחזה וכהצגה, ובהמשך היא גם תזכה לגרסה בערבית.