ביה״ס גודמן למשחק בנגב מעלה בבכורה מחזה מרגש של חנוך לוין על אובדן ואבל
זה שב וכואב כל שנה
חנוך לוין כתב ב-1992 את "מתאבל ללא קץ", שפורסם רק כעבור שבע שנים ולאחר מותו בכרך השמיני של מחזותיו הנושא את שמו. המחזה, כפי שמתברר רק באמצעו, כתוב כמטא-תיאטרון, כלומר הצגה בתוך הצגה, ומוגדר כקומדיה בכיינית למרות שעיסוקו רציני וממוקד במוות מנקודת המבט של אובדן ואבל.
השפה המיוחדת של לוין מעצימה את המחזה לכל אורכו והיא תואמת את תיאורה כ"יחס הנדיר בין אלימות מפורשת, חסרת רחמים עצמיים ובוטה, לבין עדנה אין קץ, חמלה ואולי אפילו פן של רוחניות מזוקקת ובלתי ממסדית לחלוטין", כפי שציינו פרופ' נורית יערי ופרופ' שמעון לוי בסיכום הביוגרפי באתר של חנוך לוין.
עלילת המחזה מתארת מלך החי מדי שנה את מותו של בנו הצעיר באמצעות להקת שחקנים קבועה שמעלה הצגה על מות הילד. זו גרסה מתקדמת ואפילו נועזת יותר של רעיון ההצגה שמעלה המלט במטרה לחשוף את רוצחו של אביו. הפעם המלך לא רק המפיק והבמאי אלא גם מגלם את עצמו. כך שנה אחרי שנה עד שברגע אחד פתאומי הוא שובר את הכלים של הפולחן שמפרנס את כאבו ומחדש את אבלו, ומחולל מרד שגליו סוחפים גם את השחקנים.
מתאבל ללא קץ (צילום: מעין קאופמן)
האישי הוא גם פוליטי
הפעם לוין מרחיק לכת בהתבוננות שלו על הקומדיה האנושית שהוא מציג לפנינו. להבדיל מהשחקנים המגלמים רופאים, עושה נסים, מומחה נפש, מקוננים וגם "ילדים נבחרים", מתברר שגורלו של זה המגלם את בנו של המלך אכן יגסוס וימות על פי כללי הפולחן שמקריב את החיים לזכר המתים.
לקראת סוף המערכה הראשונה, אחרי מות הילד, לוין יוצר מהלך כפול המעביר את המתרחש מ"הצגה" ל"מציאות". המלך יוצא עם האחות הרחמנייה למה שיתברר מאוחר יותר כמשגל - שאף הוא מתקיים שנה בשנה - שאפשר לתארו כרצח האבל לאותה שנה, ובהתאם למסורת התיאטרון היווני הוא מתרחש מאחורי הקלעים, ומדווח לצופים אחר כך.
באותו זמן, על הבמה, מגיע האב האמיתי של הילד שנבחר למות. הוא חיכה בחוץ עד בוש שתכריכן, שאולי גם הוא כמו האב איננו שחקן בלהקה, שיקראו לו לקחת את בנו ולהביאו לקבורה. במערכה השנייה יש כבר אב אחר, והאב הקודם הוא המדריך שלו, ואולי אפילו מביים אותו. אלא שהפעם המלך נשאר על הבמה, צופה בהם, וכאמור, שובר את הכלים של אבלו.
נרצה או לא נרצה, "מתאבל ללא קץ" הוא עוד אחד מאבני הדרך של לוין כמחזאי פוליטי. את החיבור שהוא יוצר לבמה בין פולחן האבל הפרטי לפולחן התיאטרון, ניתן לזהות באזכרות פרטיות בבתי הקברות ובמיוחד בעצרות זיכרון למנהיגים ולקרבנות מלחמה ששליטים שולחים אליהן את מיטב הבנים. אזכרות שנתיות שתפקידן העיקרי לקיים את האבל ללא קץ.
מתאבל ללא קץ (צילום: מעין קאופמן)
הצגה בתוך הצגה
מתיאור העלילה ניתן להבין אולי למה המחזה המיוחד הזה לא הועלה עד כה על אחת מהבמות הרפרטואריות ששמחו לכל הזדמנות להציג מחזה חדש של לוין. אולי הוא עצמו בחר שלא להעלותו, אולי הנושא וההקשרים האקטואליים (בלי קץ, אמנם) הערימו קשיים והיסוסים. אבל הנה קרה נס והבמאי יאיר שרמן גואל אותו מדפי הספר בהצגה מרתקת עם תלמידי השנה השלישית בבית הספר למשחק גודמן בבאר שבע.
שרמן עיצב את ההצגה מתקיימת בהתאם לרעיון שהיא מתנהלת בתוך הצגה כשהקהל יושב על הבמה בשורות ארוכות ובתווך משטח המשחק לכל אורך הבמה החשופה כולל האזור המשמש בדרך כלל לאחסון חלקי תפאורה שייכנסו או ייצאו ממש כמו השחקנים שמחליפים דמויות מזוהות התפקוד אנסמבלי.
רונה פלוטק עיצבה את התלבושות התיאטרליות-קרקסיות במודגש, למעט אלו של המלך, האבות והתכריכן, וזיו וולושין עיצב תאורה הממלאת את הריק לכאורה, שיש בו רק מיטה ניידת, כמה כסאות ולוח שהשחקנית המגלמת את האחות רושמת עליו את כותרותיהן של התמונות, זו אחר זו. נדב ברנע עיטר במוזיקה, ודן ענבר הדריך היטב את השחקנים הצעירים בהגשת הטקסט.
מתאבל ללא קץ (צילום: מעין קאופמן)
הישגי בימוי ומשחק
התוצאה הכללית היא הצגה לוכדת-מהפנטת בעוצמה הדרמטית ששרמן עיצב אותה מבעד למשחק התיאטרלי המוחצן. הוא מגיע להישג הזה בשיתוף השחקנים הצעירים ובמיוחד אלה שעל כתפיהם הוטל לגלם את התפקידים של האגף המציאותי, ובראשם מתן שומרוני שמצליח להביא לבמה את המרקם המורכב של תפקיד המלך, ובמערכה השנייה הוא מגיע להישג בעיצוב המשבר והמרד שלו.
מרגשים ומכאיבים כמוהו גם הדמויות המציאותיות האחרות: גיל פישמן והדס לסרי כילדים שנבחרו להיות קורבן לפולחן המלך; איתי צ'מה ועלא דקה המרגשים ומכאיביםכשני האבות שלהם; ברק שרון כתכריכן העושה מלאכתו בחמלה; ויעלי רוזנבלט המטלטלת כשהיא פושטת את מדי האחות ונחשפת כאישה פגיעה, שכדבריה, יכלה אולי להיות אמו של הילד.
דולב אוחנה ואליעזר סודאי כרופאים, דניר ניצן כמומחה-נפש, דניאל מנוחין (רחל פרץ בערבים אחרים) ואלונה דרוטמן כנזירות מקוננות, אלה ברקת כעושה ניסים, ובמיוחד השוליה במשחק אנרגטי של מור בן דוד (שחר כספי בערבים אחרים), וכולן יחד כקבוצת הילדים הנבחרים שמהם ייבחר זה שגורלו למות.
"מתאבל ללא קץ" היא הצגת-הישג ליאיר שרמן וליוצריה-שותפיו ולבית הספר גודמן ואני ממליץ לראותה ומקווה שביום מן הימים גם תעלה מחוץ לבאר שבע.