מחזה ביכורים של מחזאית אנגלית דן במצבן של צעירות בהריון שהחברה שמה בהסגר
נשים ומצוקה
אמנדה וויטינגטון היא כיום מחזאית מוכרת, אם כי בעיקר מחוץ ללונדון, שהחלה דרכה כעיתונאית בפריפריה האנגלית ובהדרגה מצאה עצמה נמשכת לעולם התיאטרון והתפתחה כמחזאית שבמרכז יצירותיה נשים, ואף זכתה בפרס ע״ש דניס פוטר.
ההזדמנות הגדולה שלה הייתה באמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת, כששלחה לתחרות של תיאטרון סוהו - הפרינג׳ הלונדוני - מונודרמה על אישה שמנסה להביא עוגת יום הולדת לילדה שמסרה לאימוץ. היא לא זכתה בפרס אבל התיאטרון הריח כישרון והזמין ממנה מחזה שיפתח את הנושא של המונודרמה.
ב-1998 עלה שם המסך על המחזה - Be My Baby - המתאר קבוצת צעירות שנכנסו להיריון לא רצוי למשפחתן, לחברה שבה הן גדלו, למאהבים שלהן ועוד. על מנת להסתיר את ״הבושה״ הן מובאות למקלט, המתנהל על ידי נזירות, שלאחר הלידה ימסרו את פרי בטנן לאימוץ.ֿ
העלילה מתרחשת ב-1964, וחמישים השנים שחלפו מעידות על כך שהנושא לא ירד מסדר היום. ההבדל מתיאורה של וויטינגטון על אותם ימים הוא בידע ובהבנה של הנערות שהשתכללו, וכיום הן מודעות יותר למצבן ולזכויותיהן ומוצאות את הדרך להיעזר בארגוני מתנדבות (בדרך כלל) להקל על מצוקתן, ולהותיר בידיהן את ההחלטה ביחס לעתידן ולגורל התינוקות. מה שלא השתנה הוא עצם קיומה של המצוקה.
המחזה נפתח עם הבאתה של מארי, צעירה הרה, למקלט הנזירי, במטרה להסתיר את מצבה מאביה. אמה הדואגת לסידור כבר נתנה אישור מראש לעניין האימוץ אחרי הלידה. את המקלט מנהלת ביד חזקה קלרה, שמבעד לקפדנותה בוקעת חמלה והבנה למצוקה, אך מטרתה איננה למצוא פתרון אחר מלבד האימוץ.
מארי מצטרפת אל שלוש צעירות הרות אחרות, שלכל אחת מהן סיפור אישי על נסיבות הריונן. הן יוצרות אחווה, ונהנות מהגרמופון הנייד והתקליטים שמארי הביאה ומעניקים למחזה את הרקע המוזיקלי של שירי התקופה. החברות שנוצרת ביניהן ממתיקה רק מעט את הפחדים ואת הנוקשות של המקום, ומאירה את הבעייתיות של מוסדות כאלה שרווחו באנגליה ובהמשך נסגרו נוכח הביקורת על התנהלותם ה״נוצרית״.
בי מיי בייבי (צילום: רדי רובנישטיין)
בימוי רגיש ומשחק מצוין
המחזה האינטימי מועלה באולם הקטן ע״ש אורנה בן חורין בבית הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, ובניהולו האמנותי. עינת ברנובסקי תרגמה מצוין את הדיאלוגים הטבעיים של וויטינגטון. דפנה זילברג ביימה כשהיא מעצבת מצוין כל דמות ואת הקשר המיוחד הנוצר ביניהן, ובין הבנות לקלרה. במידה רבה המשחק שהפיקה מקבוצת השחקניות הצעירות מעניקה למחזה את חיוניותו העכשווית.
אביב פנקס מעצבת ברגישות יפה את מארי המגלה בהדרגה את המציאות החדשה הצפויה לה ואת ״גזר הדין״ של אמה, שאותה מגלמת רוני אוחנה בדייקנות של אם הכואבת את ה״אסון״ המשפחתי. בהקבלה לה ניצבת קלרה, מנהלת המקום, בגילומה המרתק של רעות אלוש, שמיטיבה לשלוט במצב, אך חושפת במפתיע רגישות אישית, שהיא מהרגעים החזקים בהצגה.
הדס פדר מרשימה כקוויני, הרוח החיה שיודעת לעוף על כנפי דמיונה אך גם להיות מציאותית ומעשית. הדר דימנד מצוינת כדולורס המרירה ורון קנר נוגעת ללב כנורמה התמימה. (בשני תפקידים אלה משחקות לסירוגין שירן הוברמן וירדן תוסיה כהן, שבהצגה שראיתי היו נזירות מאיימות בשתיקתן).
רות מילר מעצבת התפאורה ויאיר סגל מעצב התאורה הגדירו יפה את הבמה הקטנה, טל קילשון היטיבה לעצב את התלבושות, אייל לנזיני ניהל את הצד המוזיקלי, ועמית זמיר הוסיף מגע של תנועה. עידן ששון צילם קטע וידאו-ארט, בעריכה של נמרוד צין, שפתח את ההצגה.
בי מיי בייבי (צילום: רדי רובנישטיין)
בי מיי בייבי (צילום: רדי רובנישטיין)
בסיכומו של דבר BABY היא הצגה מעניינת, עשויה היטב, ותקפה לימים אלה כמו לתקופה שהיא מתארת.