במסגרת "מחול במשכן", להקת המחול והנגנים מביאה שבע יצירות מתקופות שונות בשתי תכניות
מגוון סגנונות
אתמול לפני הצהריים נחת בתיבת הדואר שלי ״ספר ההתעלות״ מאת אקים וולינסקי (הוצאת עולם חדש) שיצא לאור לפני כחודשיים בתרגום של אדה דוברובצקי וליאורה בינג-היידקר. הספר מ-1924 נחשב לאלף-בית של המחול הקלאסי ומייצג את ההשקפה כי "פסיפס המחול הקלאסי משקף את העולם על כל מרכיביו… על ידי ארגון מחדש, בצורה מסוגננת וממושמעת".
בין השאר, כפי שהיידקר-בינג מציינת במבוא המקיף, יש "שתי משוכות לפחות, אשר בגינן וולינסקי נחשב היום ריאקציונר… התנגדותו לרוח החדשה שהפיח דיאגילב בבלט והצבתו את היסוד הגברי ואת היסוד הנשי במחול כשני ניגודים מוחלטים, שעומדים בבסיס ההוויה".
המבוא הזה לספר, ככל שהספקתי לטעום את עסיסו, הפך בזימון המקרים למעין הקדמה יפה ליצירותיו של הכוריאוגרף מרק מוריס שהגיע עם להקתו וקבוצת נגנים להופעות במסגרת הסדרה "מחול במשכן" במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב. שבע היצירות שבחר מועלות בשתי תכניות נפרדות, ורק יצירה אחת חוזרת בשתיהן. לדבריו בתכנייה המבחר "מייצג את מגוון הסגנונות שאני יצרתי לאורך השנים עבור הלהקה שלי", שהוקמה ב-1980.
בראיונות אחרים מצאתי שמוריס עבר תהליך מעניין שבו נפרד מנטייתו המובהקת לבטא את עולמו הפרטי והעדפתו המינית. היצירות שבחר להציג כאן מכל מקום נוגדות את הדיכוטומיה שוולינקי מתאר בספרו כשהוא מתאר את האופי והיכולות של רקדנים ורקדניות, הנבדלים אלה מאלה בראש וראשונה באופי תזוזתם שנובע מן השוני במבנה גופם.
להקת מרק מוריס - "חגיגת מחול" (צילום: ריצ'רד טרמין)
תחושה של מעוף
ההבדל הזה נעלם לחלוטין ביצירותיו של מוריס, והעדות המכרעת היא אולי ביצירת הסולו המקסימה והטובה ביותר בתכנית הראשונה "שלשה פרלודים" שרקדה לורל לינץ' לצלילי פרלודים לפסנתר מאת ג'ורג' גרשווין שבוצעו נפלא על ידי הפסנתרן קולין פאולר, המנהל המוזיקלי של הלהקה. את היצירה הזאת שנוצרה ב-1992 ראיתי בעבר, ואינני בטוח אם היה זה מרק מוריס שרקד אותה או מיכאיל ברישניקוב, שפעל עמו באותה תקופה.
זהו סולו בן שבע דקות בעל שלושה פרקים שלינץ' רקדה בחליפה מחויטת שעיצב אייזק מזרחי, ועם סניקרס (היצירה היחידה עם נעליים). לינץ' נעה בה בקלילות נעימה אך ללא הדגשה של נשיותה. לעומת זאת ניכרה בכוראוגרפיה תנועה שיש בה גבריות רכה ומעודנת. הבדלי המגדר נעלמו כלא היו.
ההבדלים האלה נעלמו במובהק גם משתי היצירות "נפילה במורד המדרגות" מ-1994/7 לצלילי הסוויטה השלישית לצ'לו מאת יוהן סבסטיאן באך, בנגינתו המרשימה של וולפגנג קסל בצד הבמה, ו"מטען" מ-2005 לצלילי "בריאת העולם" אופוס 58 מאת דריוס מיו, שנוגנה בבור התזמורת ע"י חמישיית כלי מיתר ופסנתר.
את היצירה הראשונה "נפילה במורד המדרגות" (שתועלה גם בתכנית ב') מאפיינים שני מרכיבים חזותיים - האחד הוא אותו מבנה של שמונה מדרגות שממנו ירדו ועליו עלו הרקדנים, בנוסף לרגעים הרבים מחוץ לתחומן, ותמיד במבנה קפדני, שגם הוא מאפיין את הכוראוגרפיות שמוריס בחר להציג כאן.
המאפיין האחר של יצירה זו הן התלבושות המרהיבות של אייזק מזרחי בסגנון ימי הביניים, שתרמו יחד עם התנועה המוריסית הניאו-קלאסית לתחושת היוניסקס. התלבושות, חולצות משוחררות וטוניקות מקטיפה צבעונית מרהיבה, נתנו תחושה של מעוף, אך בה בעת גם מחקו את קווי המתאר הפיזיים של הרקדניות והרקדנים.
להקת מרק מוריס - "נפילה במורד המדרגות" (צילום: סטפני ברגר)
קריצה הטרוסקסואלית
"קארגו" (מטען) נרקדה בבגדים תחתונים, טורסו חשוף רק של הבנים, ונעזרה בשלושה מקלות ארוכים ליצירת מבנים מחוליים יפים כשלעצמם, פולחניים במובהק. לצערי הרב נפקד מהתכנייה ההסבר שהמונח "קארגו" מייצג את הפולחן של תושבי דרום-פסיפיק שמאמינים כי סחורות שיוצרו במערב (וכינויין קארגו) נוצרו עבורם על ידי רוחות אבותיהם.
התנועה ביצירה זו גברית יותר, גם בתנועת הרקדניות, שהבולטת בהן היא הרקדנית הוותיקה ביותר בלהקה, לורן גרנט, קטנת קומה מחברותיה אך מרשימה גם בתנועתה כשהיא תלויה על מוט הנישא בידי שני רקדנים (אולי "התשובה" של מוריס להרמות שמרימים הבנים את הבנות בבלט הקלאסי). לא הבנתי למה אחד הרקדנים נפל מת בסוף.
היצירה שחתמה את הערב,"חגיגת מחול" מ-2011, היא הצעירה ביותר בתכנית א' (בתכנית ב' תועלה היצירה THE מהשנה שעברה), והיא מתוארת כמחול "קליל ושופע חיים, חלום בהקיץ על יחסי גברים ונשים, עם קריצה קונדסית" לדברי מבקר הטיימס של סיאטל המצוטט בתכנייה.
היצירה נרקדת לצלילי שלישייה לפסנתר אופוס 5 מאת יוהן נפומוק הומל (מראשית המאה ה-19) והיא כשמה חגיגית ונחמדת במהלכיה, וככל היצירות מצטיינת בשמירה קפדנית על מבנים מדויקים, בזיקה ישירה מאוד למוזיקה. אינני בטוח למה הכוונה ב"קריצה", אלא אם כן הכוונה היא למה שמבקר הגיי-טיימס של סיאטל מתאר כ"אחת היצירות ההטרוסקסואליות ביותר" של מוריס.
בסיכומה של תכנית א' אפשר לומר כי יצירותיו של מוריס, להקתו והנגנים, הביאו ערב מחול תרבותי לקהל הישראלי הנענה להם בשמחה.
להקת מרק מוריס - "קארגו" (צילום: קצויו טנקה)
לרכישת כרטיסים