מטען שמתפוצץ בסיום

אחת הסיבות לכך שמחזות יוון העתיקה שמרו על מיקומם בראש טבלת המחזות המבוקשים עד ימי התיאטרון בן זמננו היא בהיותם אקטואליים, גם מבלי שייעשה ניסיון להעצים את הזיקה ואת המשמעויות למתרחש עתה. משום כך המבחנים העיקריים של הפקותיהם יהיו תמיד ביחס לביצוע ולא ביחס למסר יהיה אשר יהיה.

כבר בנקודה זו אני יכול להמליץ על הגרסה המרתקת של "הבקכות", המחזה האחרון של אוריפידס, הגולה מאתונה במקדוניה. הדרמה האכזרית שכתב ולא זכה לראותה על הבמה, נחשבת ליצירת המופת הגדולה ביותר שלו. בנו (או אולי אחיינו) העלה את המחזה המנבא את חורבן אתונה בפני ספרטה - כפי שאמנם היה כעבור שנתיים.

ההפקה החדשה של המחזה, שאין סיכוי שנראה אותו ברפרטוארי, עולה בתאטרון תמונע בבימויו המרתק של יאיר שרמן עם צוות נהדר של שחקניות ושחקנים שהניעו את העגלה הקלאסית הזאת בתרגום הנפלא של אהרון שבתאי ובעיצוב ורעיונות בימתיים של אדם קלר המינימליסט המושלם, יחד עם נדב ברנע בשפע פנסיו והתלבושות הדיוניסיות של רונה פלוטק. ובמיוחד המוזיקה המדהימה של אלדד לידור שיצר פסקול מצמית, כאורטוריה שאי-אז בוצעו בה המחזות באתונה וברומא.

עלילת המחזה היא אחת האכזריות ביותר בדרמה היוונית, לא מעט על שום הניגוד שאוריפידס השכיל לחבר את הסיפור האנושי הטרגי לסיפור החברתי התוסס. בהתחשב בעובדה שהעלילה מתקיימת בעיר תביי, וגיבורי המחזה הם בני משפחת קדמוס, שצאצאיה הבאים יהיו בין השאר ליוש, בנו אדיפוס ונכדתו אנטיגונה, יש ב"בקכות" מטען נפץ שמתפוצץ בתמונות הסיום.

הבקכות (צילום: הילה די קסטרו)

זה לא בר יין סולידי

הדמויות המאכלסות את המחזה הן פנתאוס מלך תביי, אמו, סבו, הנביא העיוור תרזיאס שמלווה את כל עלילות בית קדמוס ותביי, וכן האל דיוניסוס, שחוזר אל עיר הולדתו בתחפושת כשליחו-תלמידו. מטרתו היא להשליט בתביי את תורת היין-ישמח-לבב-אנוש שכבר פשטה סביבה כמגיפה בקרב הנשים, ובראשן אמו של פנתאוס, והיא כסם ממכר שהשלטון מנסה לאסור על הפצתו.

דיוניסוס סוחף את נשות תביי, ואפילו את תרזיאס ואת קדמוס הזקן, לקיים את הפולחן שלו ביער הגדול, שהוא הברגהוף הברלינאי, האומן 17 מקומי ומאורות היי-לייף בניו יורק ובערים אחרות. היין הוא אמנם המשקה הנצרך אבל זה לא בר-יין סולידי, והפיק-אפ שמתרחש שם הוא ציד אדם כבהמה.

פנתאוס אמנם עוצר אותו, אך דיוניסוס מצליח להיחלץ ואפילו משכנע את המלך לבוא ולצפות באורגיה הגדולה כשהוא מחופש לאישה. לא כדי שיצטרף אל הכת שלו, אלא כדי שזו תנקום בו את נקמתו האלית. התוצאה היא ניצחון שותת דם של דיוניסוס בידיה של אגאוה, אמו של המלך, ואחיותיה. קללת האלים על קדמוס וביתו יוצאת לדרכה הארוכה.

שרמן החליט שתי החלטות מעניינות ביחס להצגה. האחת היא ביחס לדמותו של דיוניסוס הפותח את המחזה במונולוג ארוך שבו הוא מציב את הנתונים מהעבר ואת ההתבוננות אל העתיד. בגרסה הזאת דיוניסוס הוא אולי אוריפידס בן זמננו, יושב אל שולחן שעליו לפטופ ובו הוא כותב את חזיונותיו. ניצן רוטשילד מעצב יפה את הדימוי הכפול בקולו הבהיר ובמחוות יד שרומזות יותר לכיוון אל היין, שכאן הוא וויסקי שהוא מרוקן במהלך ההצגה.

מנגד נדב בושם הוא הדיוניסוס הפעיל בהתרחשות בתחפושת שליחו. בושם רך, ענוג ומצוין בעיצוב הפיתויים שלו כמתוחכמים וכמתחכמים. בזה אחר זה הוא לוכד את קדמוס הזקן, בעיצובו הישיר של אבי פניני, ואת טירזיאס העיוור שאורי אברהמי מיטיב לגלם גם כבעל סמכות וגם כאשמאי זקן. אחרון ברשימת הפיתויים המלך פנתאוס שמעוצב בגבריות שלטונית של שי אגוזי, עד לרגע שהסקרנות מפתה אותו לצאת אל סופו הנורא בשמלה אדומה והינומה.

הבקכות (צילום: הילה די קסטרו)

הקהל שותף לעסקת - תיאטרון

המהלך השני והמשמעותי אף יותר הוא ביחס למקהלת הנשים - הבקכות (לא הצלחתי לגלות איך ולמה אוריפידס השתמש במונח הזה שהוא מתרבות רומי ולא מיוון). ארבע שחקניות צעירות מצוינות - אוראל מאור, ליאור בלרוס, זוהר מידן ורות דנון יושבות בדרך כלל בארבע פינות הבמה, קמות, יוצרות שורה חזיתית, שרות נפלא בהדרכתו הקולית המצוינת של עודד גדיר, מתערבות במתרחש וחוזרות למקומן.

דנון אחראית גם לתיכנות הסאונד וביצועו, ומידן אחראית לביצוע שינויי התאורה במהלך ההצגה. ללמדנו, אולי, שפולחנים הם בראשיתם, במהלכם ובסיומם מטא-תיאטרון. המסכות - השמלות והאיפור מפעם לפעם, וכמובן גם סממני הדם שיגיעו הם רק "הצגה" והקהל מודע לכך כחלק מעיסקת-התאטרון שהוא שותף לה.

המודעות הזאת של הקהל היא הערך המוסף של האירוניה הדרמטית בתמונת השיא כאשר שירי גולן המזעזעת בעוצמת משחקה השתוי-מטורף נכנסת לבמה כשהיא אוחזת בראשו של בנה, פנתאוס, ומתארת איך היא ואחיותיה טרפו אותו בחושבן שזה אריה. כאשר קדמוס יגלה לה את האמת על מעשיה גולן נופחת את הכרתה המאוחרת והטראגית בנשיפה דקיקה, ארוכה כמעט בלתי נשמעת. רגע ענק של משחק.

רגע מטורף לא פחות מביאה אורה מאירסון בתפקיד השליח הבא לתאר מה קורה שם ביער האורגיסטי. מאירסון מתפתלת, מתקפלת וחיה במחוות גופה ובמחוות קולה את החוויה המוטרפת שהייתה עדה לה. זהו אחד משיאי משחקה של מאירסון בקריירה הגדולה שלה. גם אייל היינה כשליח השני הבא לתאר את מהלכי הטירוף האולטימטיבי בהילולה מצליח להעביר במשחקו הישיר את עוצמת הזוועה שחזה בה.

בסיכומו של דבר, "הבקכות" היא הצגה שצריך לחוות אותה ולא רק לצפות בה. יש בה יותר מהנראה לעין, ותהיה הפרשנות האקטואלית האוניברסלית או המקומית אשר תהיה.

הבקכות (צילום: הילה די קסטרו)