גופים עולים ויורדים

כמידי שנה גוברת הציפייה ליצירה חדשה של נעה ורטהיים עם להקת המחול שהקימה עם עדי שעל לפני 24 שנים. וכמידי יצירה יהיו בה הפתעות לצד אבני דרך מוכרות. זאת נוסחה מנצחת שמבטיחה התבוננות מרותקת של הקהל, ובה בעת זאת נוסחה שמחייבת גם את ורטהיים לבחון היטב את המרקם שהיא יוצרת ולוודא שאינה מסתפקת באסתטיקה המרהיבה המאפיינת את הכוראוגרפיות שלה.

מבחינה זו, החל מכניסת הרקדנים אל מרחב הבמה מתאי-הקלעים הצרים, האישיים לכל אחד ואחת, נוצר החותם של היופי הבלתי נתפס שהיא יודעת ליצור בתנועה מעוגלת או זוויתית, במחוות הזרועות המונפות, ביצירה הבלתי נפסקת של מבנים זמניים, מהכלל אל היחיד או אל הרקדנית הבודדת, מריה סלבק בסולו יפהפה אך קצר מדי לטעמי שנותן את האות לכניסת מרכיב מהותי מאוד של היצירה.

ימה - להקת ורטיגו (צילום: גדי דגון)

הכוונה היא לקבוצת גופים, קוביות ותיבות מלבניות שיורדות ממרומי הבמה המוסתרים. כעשרה גופים שחורים, תלויים בחוטים כמעט נעלמים, מאיימים בצל שהם מטילים, רומזים למאבק שעתיד להתחולל. הם חלק חשוב ותוקפני בעיצוב של נטלי רודן כולל הבמה השחורה, ומשמשים כחומר ביד מעצב התאורה דני פישוף - מג׳נטה, שנזהר מאוד - אולי יותר מדי - לא להפר את האיזון הכהה של היצירה.

האיזון הזה נשען בחוזקה על סדרת התלבושות הסוערות שעיצב ששון קדם בבדים בעלי נוכחות מרשימה, בעיקר במכנסי-חצאית פראיים שיצר לחמשת הבנים, שרק אחד מהם נותר בטורסו חשוף כמין פנס-אור. לארבע הבנות קדם העניק שמלות מעודנות, כטוניקות מבדים עדינים, ורק אחת מהן בשרוולים ארוכים, מעין אנטי-תזה מעניינת לטורסו הגברי החשוף. בסיום כבר יתרחש שינוי מדהים כאשר תמר ברלב תלבש לבן מקורי, כמין עירום נרמז.

ימה - להקת ורטיגו (צילום: גדי דגון)

אדמה, רוח, אור, אפילה 

עד הסולו שחותם את היצירה, אנו צופים במעגלים קטנים שמצטרפים זה לזה כשרשרת אירועים בחיבור טבע. גם כאשר הגופים התלויים יורדים מטה וכמעט מוחצים את הלהקה, שמחפשת את הפתחים האישיים של כל רקדנית וכל רקדן, שהודפים את הסיכון ודוחפים את האיום מעליהם, מעלה מעלה. זה מרשים, אבל נראה לי כי העלאתם והורדתם פעם ועוד פעם חסר את קו-המשמעות הרציף המאפיין בדרך כלל את חשיבתה הכוראוגרפית של ורטהיים.

כך גם אפשר לשאול ביחס לאחת התמונות המרשימות כשלעצמן שבה הלהקה "תוקפת" בקני-עץ לבנים את דניאל קוסטא, מיד אחרי הסולו הנהדר שלו. המיקום הרגשי של הסולו הפך למין תת-פולחן יפהפה אך לא מוסבר בהקשריו למכלול. במידה מסוימת אפשר גם לתהות על קטע פולחני מאוחר יותר שבו ארבעה רקדנים "מקריבים", את איתי פרי בסדרת צירופים והנפות מרהיבות. זה מרתק, אבל חורג.

ועם זאת בשתי החריגות האלה וגם בסולו הסיום הלבן החזירה אותי ורטהיים אל "לידת הפניקס" המופלא ובזווית שונה לחלוטין מזו שנוצרה בשעתו בטרילוגיה עם "נול" ו"מנא". הפעם הכוראוגרפיה יוצרת מעגל שלם של התייחסות אל הטבע, מאדמה אל רוח, מאור גדול אל אפילה. 

מי שמסייע בכך ומשמש אולי כמצע הנרחב הוא רן באגנו שיצר מוזיקה סימפונית (שאשמח לראותה מבוצעת באולם קונצרטים) שניחוחות המזרח מתערבבים בה עם מקצבי דרום, ועם הרמוניות ופוליפוניות מערביות. יש במוזיקה הזאת אשדות מרגשים של לבה רותחת כשם שנפתחים בה חגוי סלע זעירים שמתוכם בוקעת זמרה עדינה.

האתגר שוורטהיים מציבה לעצמה עם יצירת המעגל הגדול של עבודותיה עד כה היא בפתיחתו של קו חדש, פורץ דרך ומאתגר את הקהל להתמודד עם הלא-בטוח והלא-מוכר. בעבר כבר התנסתה בכך. עכשיו זה האתגר החדש והמתחדש שלה. 

ימה - להקת ורטיגו (צילום: גדי דגון)