פסטיבלים - צבי גורן סוגר שנה עם שקספיר, בלונדון

בלונדון של סוף 2005 יש הצגה שקספירית אחת בלבד, כך התברר לצבי גורן, שהצליח לספק את היצר הקלאסי באמצעותה ובאמצעות מחזה אלמוני מהמאה השבע עשרה. רשימה שנייה.

לא רק שקספיר

להקת שקספיר המלכותית עברה בשנים האחרונות טלטלות שכללו חילופי מנהלים, מחלוקות על שיפוצי אולמות ועוד צרות של להקות רפרטואריות ממסדיות. בין השאר ריחפה מעל הלהקה החלטה שנתקבלה לפני כמה שנים להתמקד בהופעות בסטרטפורד, עירו של שקספיר, ולוותר על בית קבוע בלונדון, שבה הוא פעל כשחקן, במאי ובעיקר כמחזאי.

הפשרה שנמצאה היא שלונדון תהיה תחנה מרכזית במסע ההופעות של הלהקה ברחבי הממלכה, לפרקי זמן קצרים מאוד, כמעט כמו שנהוג אצלנו, ובשלושה אולמות שכורים נפרדים, שבאחד מהם מעלים קומדיות מאת שקספיר, בשני קבוצת מחזות מהמאה ה-17, ובשלישי מחזות מודרניים נסיוניים (ואגב - אם אתם בני 25-16 יעלה לכם הכרטיס רק 5 לי"ש).

בה בעת, בסטרטפורד מציגה עכשיו הלהקה עיבוד בימתי של "תקוות גדולות" מאת דיקנס, ועיבוד מיוחד של "סיפורי קנטרברי" מאת צ`וסר בשני חלקים.

"הלילה ה 12" – בית ספר לשקספיר קומוניקטיבי

את 2005 חתמתי בלונדון עם הלהיט השקספירי האחרון של הלהקה - "הלילה ה-12". זוהי גירסה מודרנית שהיא בית ספר של ממש למי שמבקשים להציג את המחזה בנגישות קומוניקטיבית לדור הזה, מבלי לאבד אפילו לרגע את הפיוט והאיכות של השפה השקספירית. ומתברר שבמאי טוב יכול לעשות את זה נכון כל כך עד שהמילה מודרנית או התיאור כאן ועכשיו הופכים שוליים מאוד. וזה באמת מה שעשה במאי ההצגה מייקל בויד,שהוא המנהל האמנותי של הלהקה.

עלילת המחזה מתרחשת באיליריה, עיר דמיונית, ומספרת על הדוכס אורסינו המאוהב עד ייאוש באוליביה, גבירה צעירה ויפה שמסרבת לחיזוריו בעיקר בגלל אבלה על אחיה האהוב שמת. לעזרת הדוכס מגיע צעיר ששמו סזאריו, שאינו אלא נערה, ויולה, המחופשת לנער ובלבוש זהה לזה של אחיה התאום, שהיא מאמינה כי טבע בסערה שממנה היא עצמה ניצלה. אלא שאוליביה מתאהבת בסזאריו המגיע אליה כשליח של הדוכס ומוכנה לוותר על הסתגרותה, בעוד השליח - כלומר ויולה - אותה נערה בתחפושת - מאוהבת בדוכס.

בה בעת שקספיר מפתח עלילת משנה מרכזית סביב דמותו של מלווליו, מנהל משק הבית המתנשא של אוליביה הנופל ברשת שטומנים לו קרוב משפחה שלה והמשרתת מריה. אלה מספקים למחזה את המימד הקומי הפרוע, לצד שתי דמויות נוספות - דמותו של מחזר אידיוטי ודמותו של פסטה, השוטה הקלאסי, היחיד שמעז לומר לשליט את האמת, ומאיר את המוטיבים של האהבה, המוות והזמן במחזה.

יש עוד כמה עלילות משנה של אהבה המשתרגות בתוך המבנה שכולל קומדיה של טעויות, רומנטיקה מרגשת, איחוד משפחות והרבה אנושיות, כיד יצירתו הטובה של שקספיר. הבמאי מייקל בויד לא חיפש משמעויות חדשות למתרחש במחזה הזה, אלא דרך בימתית להבליט את הברור מאליו למשמע הטקסט ולנוכח האירועים, קטנים או גדולים.

ומה שברור כל כך הוא שזאת הקומדיה האנושית של האהבה על מגוון תופעותיה - החל מאותה משיכה פתאומית וכלה באיחוד הלבבות, כשבדרך נתקלים במה שהוא בלתי ניתן למימוש, תקוות ואכזבות, קנאה, אושר מדומה, והרבה ייסורים ודמעות.

הבחירה של בויד כפולה ומרתקת: הדמות המרכזית בהצגה שלו היא פסטה, הליצן, שבשלב מוקדם מאוד מציב את השאלה "מהי אהבה" שהיא הנושא המחבר את כל הקצוות הדרמטיים במחזה. מכאן גם נובעת הבחירה האחרת שלו להדגיש את הכל במוזיקה, מכל בחינה שהיא. ואף זאת, כמתבקש מהמחזה שיש בו שירים והמשפט הפותח אותו הוא "אם המוזיקה היא מזון האהבה - נגנו עוד!".

ואמנם בבימוי של בויד, בעיצוב הבמה, במשחק ובמעורבות המוזיקלית במתרחש עולה האמירה שמהדהדת שוב ושוב, במחזה ובסונטות ובמחזות אחרים, שהמוזיקה היא זו שנושאת בתוכה את תמצית האהבה. המוזיקה נעה בין צלילים דיסוננטיים לליריים, עם מגע ברור של ג`אז, והנגנים - ובראשם המלחינה שינייד ג`ונס - נכנסים ויוצאים, כנפשות פועלות.

גם בעיצוב הבמה מובלט היסוד המוזיקלי- פסנתר, עמודי תווים ופרטיטורות שניצבים על הבמה בתמונה הראשונה מורמים ונותרים תלויים מעל המשטח העגול שעליו מתנהלת ההצגה , כשרק הפסנתר יורד מטה מעת לעת, עבור שיריו הנוגים של פסטה.

המשחק של הלהקה הצעירה מצוין בדרך כלל, אך מכולם בולט השחקן פורבס מאסון בתפקיד השוטה פסטה. ולא בכדי החליט הבמאי להעמיד את ההצגה כך שפסטה יהיה הציר הרעיוני שלה, כי מאסון הוא שחקן מופלא באמת, שמעצב דמות מלאה במשחק רגיש, עם מוזיקליות וקול מקסים ביכולותיו, חוש תזמון מדויק ובעיקר עם אישיות הקורנת מבעד לאיפור הלבן של הפנים. וכך, בסופה של ההצגה, כשפסטה שלו נותר לבד על הבמה, שבור לב מאהבה נכזבת למשרתת מריה, הוא נפרד מהקהל בחצי דמעה, חצי חיוך ומזכיר לנו שהכל בעצם היה רק הצגה שבאה אל סיומה.

בהמשך העונה תעלה הלהקה את הקומדיות האחרות של שקספיר – "חלום ליל קיץ", "כטוב בעיניכם" ו"קומדיה של טעויות", ואם לסמוך על ההפקה של "הלילה ה-12" כדאי מאוד לראות אותן.

מחזה יעקוביני מודרני

באולם אחר, אולפני טרפלגר בווייטהול, מעלה להקת שקספיר המלכותית קבוצת מחזות יעקוביניים שנכתבו בתקופה המקבילה לשקספיר, או בעקבותיו. המחזות מועלים תחת הכותרת "אבק שריפה" לציון 400 שנה למרד של גאי פוקס .

אני צפיתי במחזה "דרך חדשה לספק אותך" (A New Way to Please You” ") מאת תומס מידלטון וויליאם ראולי שהוצג לראשונה ב- 1618 ונחשב לדוגמה קלאסית וטיפוסית מאוד לטרגיקומדיות של תחילת המאה ה- 17. המחזה מספר על אוואנדר, דוכס אפירה, שהחליט לחוקק חוק לפיו יומתו כל הגברים בני 80 ומעלה וכל הנשים שמלאו להן 60 שנה, מאחר שאין בהם עוד תועלת למדינה.

חצרנים ואזרחים נקראו להכריע אם לאמץ את החוק או לדחות אותו. בנקודה הזאת מתחיל המחזה שבמהלכו אנו פוגשים את סימונידס הרשע ששמח לסלק את אביו הזקן קריאון, את ליסנדר החרמן ששמח להחליף את אשתו ביפיופית מפותחת וצעירה, ועוד גברים שמחפשים דרך להיות עשירים וקרובים לשלטון. כנגדם מציב המחזה את קלאנטס, הבן המסור והאוהב שמחליט להחביא את אביו, וגם כאשר הדבר מתגלה הוא נשאר נאמן לו ונאבק כעורך דין מבריק כנגד החוק. למותר לציין כי בטרגיקומדיה הסוף הטוב מובטח, והדוכס מתגלה במיטבו.

המחזאים הרחיקו את העלילה לאי-שם יווני כדי להערים על הצנזור הקפדן של אותם ימים, ולתקוף את המלך באמצעות מחזה על חוק שהמלך אמנם לא חוקק, אבל מייצג היטב את שרירות לבו בחקיקת חוקים מבלי לשעות לרצון העם או הכנסייה או כל גורם אחר. הסוף הטוב ומאבקו של קלאנטס נועדו לרמוז למלך על דרך מכובדת יותר, כמעט דמוקרטית, בחקיקת חוקים.

ההצגה, מודרנית לחלוטין, משתוללת ומבליטה את היסוד הקומי על חשבון מה שהיה יכול להיחשב כטרגדיה, אבל למען האמת מדובר במחזה שיש בו יותר אריסטופנס מאייסכילוס, ובעיקר ניכרת בו ההשפעה של הרעיונות השקספיריים בתחום השפה והדימויים, כולל פראפרזות על משפטים ומונולוגים ממחזותיו, ואפילו המונולוג המפורסם של פורציה במשפט של שיילוק על מידת הצדק והחמלה.שפת המחזה פשוטה יותר מזו של שקספיר, ובהצגה הזאת היא נשמעת מודרנית מאוד בפי צוות שחקנים מעורב של צעירים אלמוניים לצד שחקנים ותיקים.

גם כאן המוזיקה משחקת תפקיד חשוב, ובעיקר בכל מה שנוגע להצבת המתרחש במגרש המשחקים של ימינו, וכך גם עיצוב התלבושות, בעיקר של הצעירים.

כך מצליח הבמאי של ההצגה, שון הולמס, להציב את המתרחש במחזה בפתח התודעה העכשווית, ביחס לשרירות המחוקקים, ביחס לגורלם של בני גיל הזהב, בהקשר של הפער בין גברים לנשים, ובעיקר בכל מה שנוגע ליחס בין הדורות.

ובקרוב

כמו עונת הקומדיות של שקספיר כך גם עונת המחזות היעקוביניים תימשך בחודשיים הבאים בלונדון.

בסטרטפורד עתידה לעלות בחודש הבא הפקה חדשה של "ציד המכשפות" של ארתור מילר וכן הקומדיה היעקובינית "נשים היזהרו מנשים" של תומס מידלטון. באותו מועד תצא ההפקה הגדולה של "סיפורי קנטרברי" למסע הופעות ארוך ברחבי בריטניה, כולל קפיצה לשלושה שבועות במרכז קנדי בוושינגטון. ובאפריל ייפתח בסטרטפורד האירוע הגדול מכולם: פסטיבל של שנה עם כל המחזות של שקספיר. וואו!!!

אתר להקת שקספיר המלכותי

מה רואים בלונדון? צבי גורן מדווח