מפגש מבורך עם הלא ידוע

תמונת המחול הישראלי נעה על גלי הסערה העכשווית בקווים מקבילים של תשוקה יצירתית מזה, ומזה שבר וכאוס. ואפשר היה לתאר במשפט האחד הזה את מכלול  Sounds Like Yourself - יצירתו של מיכאל גטמן שאותה הוא מעלה ככוראוגרף אורח בלהקת פרסקו, אחרי עשר שנים שבהן נוהלה והותנעה ביצירותיו של יורם כרמי.

זהו מפגש מבורך, שכמוהו כסיפור אהבה מקצועי בין שני יוצרים שונים זה מזה, אך גילויי העניין ההדדיים הדייט המקצועי שלהם היה ב-2013 כאשר כרמי היה אחד המנהלים האמנותיים של "הרמת מסך" ובחר בגטמן כאחד היוצרים במסגרת המופע שהוא ניהל. משם הוליכו ההיכרות הקרובה והדיאלוג היצירתי להזמנתו של גטמן ליצור כוראוגרפיה באורך מלא בפרסקו.

זאת הייתה הזמנה שלצד ההיכרות הזאת הכילה בתוכה את ההערכה המקצועית לפעילותו ארוכת השנים של גטמן בן ה-38, בוגר האולפן למחול "בת דור" ורקדן לשעבר בלהקת המחול בת-שבע ובלהקתה של אמנדה מילר. ככוראוגרף עצמאי זכה גטמן במלגת קרן שרת ובפרסי כוריאוגרפיה בתחרויות בחו"ל. יצירותיו מוזמנות על ידי הרכבי מחול ותיאטראות, ועולות גם בחללים אלטרנטיביים כגון מוזיאונים וגלריות. 

בה בעת ההזמנה הזאת הכילה גם את הבלתי ידוע על להקת פרסקו, שאחרי הישגיה החשובים בשנים האחרונות כמו "סרברוס", "סוכריות חמוצות" ו"מאיץ חלקיקים" וכן יצירות מחול לילדים ולמשפחה, עמדה בפני התחדשות האנסמבל, הרחבת פעילות ובחירתם של רקדנים חדשים שייקראו למבחן אישיותו החקרנית של גטמן, ולביצוע יצירתו, שהיא הראשונה שלו באורך מלא.

Sounds Like Yourself - להקת פרסקו (צילום: אייל לנדסמן)

המתרחש מבעד לקו המפריד

Sounds Like Yourself נולדה בהשראת מכתבי אהבה בין הסופר הנרי מילר לסופרת הפמיניסטית אנאיס נין, ומכתביו של הסופר והמחזאי אוסקר ווילד מתקופת מאסרו בכלא במשך 730 יום למאהבו הצעיר, לורד אלפרד דגלאס. אך ההשראה הזאת הפכה, יחד עם טקסטים נוספים של גטמן, לפסקול החי והשליט ביצירה, לכל אורכה וכמעט ללא הפסקת נשימה, למעט מעברי חשיכה קצרים בין תמונותיה.

הבחירה בהשמעת הטקסטים האלה באנגלית על ידי מיהיר גרובר, שישב בקדמת הבמה מימין, והקריא או גילף אותם ללא תרגום כתוביות וללא תקציר בתכנייה, אינה פשוטה. מצד אחד זה אתגר התובע התמסרות של האזנה, ובמידה מסוימת גם ציפייה לפעולה של גרובר כמובטח לכאורה בקרדיט שלו  כרקדן-שחקן. מהצד האחר זה אתגר של יכולת לראות כמבעד לקיר זכוכית את המתרחש "בפנים" מעבר לקו גבול לבן שנמתח על רצפת הבמה, בביצוע הרקדנים והרקדניות.

האיתגור הזה הוא לב לבה של היצירה, וכשלעצמי הייתי מעדיף ויתור וצמצום בטקסט לטובת שלמותה. עם זאת, אינני יכול להכחיש את המטען הרגשי של השמעתו, ואפילו אם על פניה, התנועה של המבצעים התקיימה בנפרד ולא כתרגום של הטקסט, היא בכל זאת נחזתה כמבנה מורכב משברים ושבבים של מראה ששיקפה עוצמות של אהבה, תשוקה, קנאה, ניתוק, ואפילו תיעוב שנשלחו מהטקסטים אל חלל האולם. 

כי כאן עיקרה של היצירה הכוראוגרפית נותר בתנועה שהביא גטמן אל הבמה. תנועה שהיה בה יותר מאזכור לשפה שאפיינה אותו ביצירותיו הקצרות, או יצירות הסולו והדואטים. האינדיבידואליות של כל רקדן ורקדנית נשמרה באורח מקורי, וחיבורים קצרים יצרו דינמיקה או פירקו אותה, רדפו או נרדפו, זעקו או נאלמו, נכנסו ויצאו. פה ושם יחיד מפתיע כינס אליו את השאר לפני ריסוק נוסף של שרידי המראה.


Sounds Like Yourself - להקת פרסקו (צילום: אייל לנדסמן)


חוויה תובעת ותוהה

מבעד לכל זאת, הרעננות, האיכות והמחויבות של המבצעים שניכרו בכל מהלכי הכוראוגרפיה של כאב גדול, ושל געגוע אל הבלתי מושג. אחד הביטויים המפתיעים לכך הוא בהחלטה להושיב על קדמת הבמה משמאל מישהו או מישהי מהקהל, שייבחר באקראי או שתתנדב כפי שמציעה המודעה שהודבקה על חלון הקופה. בהופעה שהייתי הייתה זו אישה מבוגרת, שישבה בגבה אל הקהל.

וזה כבר מרכיב שלישי של היצירה שדורש תשומת לב ותהייה אם יש או אין אם משמעות לנוכחותה החיצונית, הפסיבית, ובמקרה של האישה האלמונית גם להתמקדות המוחלטת שלה ברקדנים, ולעובדה שלא הם ולא השחקן יצרו עמה קשר של ממש. 

מרכיביה האחרים של היצירה הם התאורה הנפלאה של עומר שיזף, פסקול שערך גל הוכברג והכיל מוזיקה אפקטיבית של גטמן, עם הבלחות של ביורק, באך וקטע משמעותי יותר של מאהלר, ותלבושות נוחות ונעימות לעין שעיצבה תמי בן כנען. 

הסיום של  Sounds Like Yourself מציע לקהל את אתגר האהבה, חרף היותה שבירה ומכאיבה מטבעה, וכך גם ניתן להציע ביחס ליצירה הזאת של מיכאל גטמן, שמבעד למורכבותה מציעה חוויה אחרת, תובעת ותוהה. יצירה לאוהבי המחול. 

Sounds Like Yourself - להקת פרסקו (צילום: אייל לנדסמן)