מה היה קורה אם…

המחזה "חוף דייטונה" נולד כאשר אוליבר קוטון, שחקן אנגלי נודע שגם שולח ידו בכתיבת מחזות, ותסריטי טלוויזיה וקולנוע, ישב לצד בריכת שחייה באתר הנופש דייטונה שבפלורידה, מוקף עם רב, והחל לתהות מה היה קורה אם מישהו היה יורה במישהו אחר. מהשאלה הזאת התפתחה התהייה ומה היה הסיפור אם היורה והקורבן גם היו בשנות השבעים לחייהם.

התוצאה של התהליך הזה, שהמשיך וצבר תאוצה, הוא מחזה עם תפקידים טובים לשלושה שחקנים מבוגרים,  שבשנים האחרונות זוכים לקבל מתנות כאלה, ומקצתם כבר הוצגו אצלנו לשמחת מעריצי הדור הוותיק על במות התיאטרון הישראלי. אבל לא די בתפקידים טובים, גם לא כשמדובר בשחקנים צעירים. צריך עוד משהו, אולי סיפור טוב, אולי משהו לחשוב עליו אחרי ההצגה.

על פניו, קוטון מביא סיפור מעניין על שלושה יהודים ששרדו את השואה והגיעו לאמריקה - אלי, בעלה ג'ו ואחיו בילי פתחו דף חדש ואפילו הצליחו בעסק המשפחתי המשותף שהקימו. ואז, במפתיע, קם בילי ונעלם מבלי להשאיר עקבות, העסק התמוטט, ובני הזוג המשיכו לחיות את חייהם בניו יורק, וכבר יותר מעשור הם מככבים בתחרויות של ריקודים סלוניים.

חוף דייטונה (צילום: כפיר בולוטין)

מסע העקורים

המחזה מתחיל כאשר אלי וג׳ו עושים חזרה אחרונה על הריקוד, לצלילי הלהיט הקלאסי Cheek To Cheek  בביצוע המקורי של אלה פיצג'רלד (אך בלי קרדיט בתכניה). בתום החזרה אלי יוצאת אל אחותה למדוד את השמלה המיוחדת שתפרה להופעה שלהם באותו ערב. דקה אחר צאתה מגיח מאי-שם, ומשלושים שנות אלם, האח בילי, שאותו מגלם אבי אוריה.

מרגע כניסתו של בילי מתחיל מסע ארוך, ודי מתיש בתחנות הראשונות שבהן הוא מדבר על ההתאקלמות בקליבלנד אוהיו, שם אימץ לעצמו זהות חדשה, רשמית ומעשית, התחתן עם אליס הנוצריה, הלך לכנסייה, הוליד שניים, הצליח בעסקי נדל"ן. 

ג׳ו עדיין נושא את צלקת עזיבתו של בילי, אך הכעס שלו הופך לתדהמה כאשר זה מגלה כי הוא הגיע עכשיו כנמלט מפני החוק, אחרי שהרג בבריכת השחייה בדייטונה גבר שהוא זיהה כקצין גסטפו במחנה שבו הם נכלאו, ןהוא מבקש מג׳ו לגבות אותו.

עד כאן מותר לספר כדי לא לקלקל לצופים העתידיים את ההנאה או המתח הממתין להם בהמשך, ואשר נישא בעיקר במונולוגים, החל בארוך עד בלי די של בילי, ובהם נחשף הסיפור האמיתי של המחזה על שלושה עקורים מהעבר הכואב, על בגידה ועל "שיקום" בהכחשה, בהשכחה, ובבניית זהות חדשה - המגננות שנחשפות במפגש הפתאומי ביניהם לעת זקנה.

כסיפור זה נשמע מסקרן, והיה יכול להיות מרתק אם היה מקוצר וכמה קצוות מופרכים בו היו מגולחים, או לחלופין אם היה מתפתח יותר, מעמיק את הטיפול בדמויות ובהתפתחות שמעבר למפגש המיידי והטעון, בעט של מחזאים כמו  הרולד פינטר וטום סטופארד - ולא רק בהתלהבות של "שחקן שכותב", כפי שקוטון מגדיר את עצמו בראיונות, בתכניה וגם אחרי ההצגה. 

חוף דייטונה (צילום: כפיר בולוטין)

המשחק הוא הקלף החזק של הבימוי

מה שמציל את המחזה היא ההצגה הטעונה שביים אלון אופיר, בתיאטרון בית ליסין. הוא השכיל להבין כי המשחק האנושי של שלושת השחקנים הנפלאים שקיבל, הוא הקלף החזק שלו. אתם הוא יכול לתמרן את הסיפור מהמפתיע אל גילויי הזעם, הכאב והפחד שנצברו מאז תום השואה ההיא באירופה, ובמהלך החיים החדשים שנבנו בניו יורק, בקליבלנד ובחוף דייטונה. 

אבי אוריה כבילי גובר על הטקסט המתיש שקיבל ומטעין אותו בכל מה שנדרש כדי שהדמות הבעייתית, בעיקר בחלק הראשון של המחזה, תהיה אמינה ומעוררת אמפטיה. בחלק השני, כשהוא כבר פסיבי יותר, אוריה נוגע ללב בביטויי הכאב והצער על העבר שהיה ונקטע.

רפי תבור מביא לתפקיד ג'ו את הנחישות שבעזרתה החזיק מעמד כל השנים אחרי הנטישה של בילי, והוא מצוין בעיצובה בפרטים קטנים. יתר על כן תבור מעצב ברגישות את הטלטלה הנפשית שיוצר המפגש עם האח, שבשיאה באה התפרצות זעם בעוצמה המעידה יותר ממילים על מה שהסתתר והוכחש בו שלושים שנה, ואלי גם יותר.

לאורה ריבלין מעצבת בטבעיות מעניינת את אלי, ואת קור רוחה, ואת הענייניות והמעשיות שעמן היא מתמודדת בחיי השיגרה וגם במצבים מפתיעים או מוקצנים שנוחתים בסלון ביתה. המונולוג שלה בחלקה השני של ההצגה הוא מלאכת מחשבת - גם כטקסט, הפעם - והחישוף העצמי שלה ושל בחירתה בחיים עכשיו במקום לחיות בעבר הוא מרגעי השיא המרתקים של משחקה.

חוף דייטונה (צילום: כפיר בולוטין)

אלון אופיר גם אחראי לפסקול המוזיקה המלווה את הסיפור, ואת התפאורה והתלבושות עיצבה היטב אורנה סמורגונסקי. נדב ברנע עיצב תאורה עניינית עם אפקט מיוחד שהעניק מימד של חלום או הזיה למונולוגים. דניס בלוצרקובסקי עיצבה את הריקוד המקסים - בביצועם של תבור וריבלין - שפתח את ההצגה וסגר אותה. 

לרכישת כרטיסים