חמישים שנות אהבה

המחזה ״מכתבי אהבה״ מאת א.ר. גארני נכתב ב-1988 כמחזה לשעת דחק של שחקנים פנויים מעיסוקים אחרים בברודווי או בהוליווד ובכל בימה אפשרית ביניהם. הסידור הראשוני קבע כי המחזה יוצג רק פעמיים בשבוע, ובכל פעם יופיע זוג שחקנים אחר. 

גארני בן ה-85 הוא אחד הכותבים הפוריים ביותר שידעה הבמה האמריקאית - יותר מ-40 מחזות קצרים וארוכים וגם ארבעה מחזות זמר ושלושה רומנים. ב-1990 המחזה ״מכתבי אהבה״ היה מועמד לפרס פוליצר. מאז הועלה המחזה עשרות פעמים בברודווי ובערים אחרות, ובהרבה הצגות צדקה, ועם גדולי הבמה והקולנוע האמריקאי. 

סוד הצלחתו של המחזה הוא בפשטותו ובנוחות הפקתו כמחזה-קריאה שדורש שני שולחנות, שני כסאות, והרבה מכתבים שזוג השחקנים קורא מהם ללא צורך לשנן בע״פ טקסטים מורכבים. המכתבים מתארים יותר מחמישים שנות יחסי אהבה, מעין סיפור בהמשכים על אישה וגבר שלא ידעו לממש את הקשר הנפשי ביניהם, ונאחזו בחליפת המכתבים ביניהם כביטוי לאהבתם. 

זוג השחקנים האחרון שיצא עם המחזה למסע ברחבי ארה״ב, הם אלי מקגראו וריאן או׳ניל כוכבי הסרט ״סיפור אהבה״. המחזה הועלה גם מחוץ לארה״ב, כולל מוסקבה, קנדה, מונקו ועתה, בעת ובעונה אחת, בסין ואצלנו, בהפקה של מרכז תרבות בית אריאלה, בבימויו של מורדי גרשון, שגם תרגם יחד עם תומר כהן, ועם מיכל לוי ודני גבע.

מכתבי אהבה (צילום: גדי דגון)

תיאור של היומיומי

המכתבים מתארים את חייהם הנפרדים והמנוגדים של השניים, שהתאהבו כשהיו בני שבע. מליסה גרדינר, בת למשפחה עשירה, ציירת, התפתחה ככישלון בבגרותה וכאישה שנישאה, התגרשה, התמכרה לתרופות וסמים. בכל אלה לבה ואהבתה נשמרו לאנדרו לאד, המאוהב בכתיבה, שצמח להיות עורך דין מצליח ואחר כך סנטור, התחתן והוליד שלושה ילדים, ותמיד שמר על אהבתו למליסה.

המכתבים, ולפעמים גלויות ממקומות רחוקים, כמו בתקופה שלאד שירת בצי, או כאשר מליסה נסעה ללמוד באיטליה, ולפעמים אחרי שתיקה ארוכה, כתובים ברמה עניינית, פה ושם בקיצור לקוני, ואין בהם התפלספות רומנטית וגם אין בהם התעסקות וחילופי דעות בענייני דיומא. מה שיש בהם הוא תיאור כמעט שבלוני של היומיומי. איפה הייתי, מה עשיתי, מה כואב, מה מסקרן או מצחיק, מצליח או נכשל. 

אבל התוצאה המצטברת היא תיאור רגיש ואפילו מרגש של אהבה שאין לה יכולת לעבור את הסף, לצאת מהמעטפות ומהגלויות - גם אם בשלב מסוים נוצר ניסיון לעשות זאת. מה שמעניין הוא שהמחזאי המתאר זאת במיומנות של ניסיון דומה, דווקא הצליח לעשות את מה שגיבורי המחזה לא יכלו לעשות: הוא נשוי לאישה שאהב כבר יותר מחמישים שנה והם הורים לארבעה ילדים וסבים לשמונה נכדים. 

מכתבי אהבה (צילום: גדי דגון)


הצגה יפה ומרגשת

מורדי גרשון ביים בחוכמה את חליפת המכתבים כמפגש טבעי בין מליסה ולאד המתרחש במשרדו של הגבר, ולא כהקראה ליד שולחנות נפרדים. את הבמה הקטנה ואת התלבושות עיצבה איה בן אשר, ואת התאורה האפקטיבית עיצב פרננדו מאייחייקר. ברק אולייר הוסיף גוונים יפים של מוזיקה מקורית.

דני גבע ומיכל לוי משחקים את המכתבים, גם אם הם קוראים אותם מתוך צרורות, או אלבומים שנאגרו בתיבות קרטון ואשר לאד מוציא אותם ממחבואם. הם אינם משחקים את עצמם כפי שהיו בילדותם, בנעוריהם, או בבגרותם אלא מחיים את התכתובת בכל שלביה, גם כאילו הם נכתבים עתה וגם כמבט לאחור על מה שכתבו ומה שקיבלו. 
לוי ריתקה אותי בעיצוב דמותה של מליסה, בהדגשות של הומור, ברגישות של כאב, בהקשבה הערנית, פה ושם בהנאה, לעתים במבע ציני ברור, או מתוך כאב ואכזבה, ותמיד במתח סקרני לנכתב החדש, ובאהבה.

דני גבע מעצב את לאד קר יותר, בגיוון עדין של קולו, בהנאתו מעצם הכתיבה אליה שכדבריו עדיפה לו משיחה טלפונית. ככל שההתכתבות מגיעה אל שנים מאוחרות גבע מגלה בלאד גם רגישות והוא, יחד עם לוי מביאים את התכתובת ואת ההצגה היפה והמרגשת אל סופה הנוגע ללב.