|
|
|
 הסיפור שגרוסמן מספר הוא הסיפור שלנו, של אמהות ואבות שמחכים לבשורת-איוב על בניהם ובנותיהם, של אחים ואחיות, נשים ובעלים, בנים ובנות של שליחים ששוגרו לשדה הקרב, לסמטאות הערים והכפרים הכבושים מאז מלחמת ששת הימים שהיא נקודת הזמן שבו מתחיל הרומן... גרסתו של חנן שניר יוצרת חוויה בימתית, שגם בריחוקה מהחוויה של הקריאה היא מאירה את ספרו הנפלא של גרוסמן, ומתחברת אל המציאות הבלתי נגמרת והתובעת של חיינו."
|
|
|
|
|
הצגה מרשימה ומורכבת לוקחת את הצופים למסע בימתי בנתיבי הרומן של דויד גרוסמן
תיבת תהודה של המציאות
הבמאי חנן שניר איננו זר לעולם הספרות והוא יודע כי ככל שייטיב לעבד רומנים או סיפורים כן ייאלץ לאבד פרקים חשובים ומשמעותיים מהמקור. ולאו דווקא משום שקצרה ידו אלא משום שרעיונות, משפטים, מילים וחוויות על דפי-ספר עוברים ללא תיווך וללא בקרה מהסופר אל קוראיו, ואילו המעבר לבמה תובע ויתורים, ולא רק קיצורים, וכך ההצגה הטובה ביותר על כל מרכיביה מתערבת ומשנה סדרים.
זה קורה במוצהר עתה במחזה ששניר התקין מהרומן הגדול ״אשה בורחת מבשורה״ שדויד גרוסמן החל לכתוב ב-2003, חצי שנה לפני סיום שירותו הצבאי של בנו הבכור, יונתן, וחצי שנה לפני גיוסו של בנו הצעיר, אורי. הרומן, שנכתב תוך התעניינות מיוחדת של אורי, מספר על אורה, אמא שביום שחרורו של בנה, עופר, משירותו הצבאי הוא חוזר-מתנדב לשורות הצבא כדי ליטול חלק במבצע צבאי גדול.
שלוש שנים וחצי אחרי שהחל בכתיבת הרומן, ובתחושה שהספר יגונן על בנו, הגיעה אל גרוסמן הבשורה כי אורי ושלושת חבריו ב״צוות בניה״ נהרגו בדרום לבנון, בשעותיה האחרונות של המלחמה שם, כאשר הטנק שלהם נפגע מטיל במהלך פעולת חילוץ של טנק פגוע.
"אחרי שאורי נפל, בתום ה׳שבעה'", כתב גרוסמן בסוף הספר, וגם בתכניית ההצגה, "חזרתי אל הספר. רובו כבר היה כתוב. מה שהשתנה, יותר מכל הוא תיבת התהודה של המציאות שבה נכתבה הגרסה האחרונה." הספר הופיע כשנה וחצי אחר כך, והיה לאחד הסמנים החשובים והמורכבים של חוויית החיים והמוות בארץ המצולקת, שגרוסמן עם הגנטיקה של השואה הציץ בה ונפגע, שומר על הומור ומוריד דמעה.
הסיפור שגרוסמן מספר הוא הסיפור שלנו, של אמהות ואבות שמחכים לבשורת-איוב על בניהם ובנותיהם, של אחים ואחיות, נשים ובעלים, בנים ובנות של שליחים ששוגרו לשדה הקרב, לסמטאות הערים והכפרים הכבושים מאז מלחמת ששת הימים שהיא נקודת הזמן שבו מתחיל הרומן.
אשה בורחת מבשורה (צילום: ז'ראר אלון)
אהבה גדולה ומסעירה
בחשכת חדרי הבידוד של בית חולים קטן שבו מאושפזת אורה, אז בת 16 שחלתה בצהבת, היא פוגשת ומתאהבת בשני נערים חברים-אוהבים מכיתה אחת, אברם ואילן, שנדבקו בדיזנטריה קשה. המפגש הזה מוליד אהבה גדולה המתקיימת ומסעירה ואף מפרידה בין כל שתיים מצלעותיו של המשולש, אך נשמרת כבסיס הקיום הנפשי והרגשי של השלושה.
הסיפור המתפתח הוא של קשר המעצב את גורלם על רקע השבריריות והחרדה של הקיום הישראלי. עיקרו של הרומן הוא סיפור בריחתה של אורה מביתה כמסרבת לקבל את הבשורה הצפויה, ואולי כפי שגרוסמן חווה בכתיבתו, גם כהגנה על בנה. והיא עושה זאת במסע רגלי יחד עם אהוב נעוריה, אברם, בשביל חוצה ישראל.
השניים נודדים ובמהלך הימים והלילות של המסע כפי שגרוסמן כותב, ״אורה עושה את הדבר היחיד שיש ביכולתה לעשות כדי לגונן על בנה ולתת לו כוח: היא מדברת עליו, היא חיה את סיפור חייו.״ וזו, אם אפשר לתאר כך את המחזה, הנקודה המהותית שבה שניר נפרד מגרוסמן, מוותר על הסיפור הזה, ובוחר להתמקד בסיפור האהבה הגדול וברקע של הארץ נגועת מלחמותיה.
אשה בורחת מבשורה (צילום: ז'ראר אלון)
ארבעה שחקנים מרגשים
זאת גם הנקודה שבה מתחיל, מתרחש, מרגש ומתמקד הבימוי של חנן שניר הבא לידי ביטוי באמצעות עיצובן וגילומן של ארבע הדמויות המרכזיות. בתפקיד אורה, אפרת בן צור מגיעה במשחקה לעוד שיא ייחודי ותובעני ביכולתה הנפשית והפיזית לגלם את הנוף האנושי, שצמח מנעורים שופעי הומור אל בגרות מעשית ואל תהומות רגשיים וטרגיים. המשחק שלה, לכל אורך ההצגה, הוא מסע וירטואוזי בין כל סוגי הביטוי האנושי, גם כשהיא מכינה סלט ערבי קצוץ.
דרור קרן כאברם הופך מנער קצת מסובך לעצמו למהות האהבה, המיניות, הכאב והצלקות שהחיים מעניקים לו. הוא דוקר את חלל הבמה והאולם כאשר מתברר הסיפור שלו ושל נפילתו כשבוי בידי המצרים במלחמת יום הכיפוריםֿ. אלה הרגעים הקשים מכל בהצגה וקרן מגיע בהם לפסגת המשחק בתיאטרון הישראלי.
הצלע השלישית היא אילן, החבר והבעל שעל מצחו חותם האהבה והמסירות. אמנון וולף מגלם אותו בעוצמה גברית, בביטוי חריף של רגשותיו ובמין זעם פנימי המתחלף לפתע ברוך, וברגעים אלה הוא במיטבו. את הבן עופרמגלם דניאל סבג, שבמשחקו החי מאוד מחזיר לבמה ובלהט מצוין את הגנים של המשובה, הרעננות והנחרצות שקיבל מהוריו.
אשה בורחת מבשורה (צילום: ז'ראר אלון)
מחובר לדרמה היוונית
ההישגים האלה מצטרפים למהלך המחזאי המעניין ששניר עושה, בסיוע הדרמטורגית נגה אשכנזי, בשני מהלכים דרמטיים קלאסיים שאלפיים שנה מפרידות ביניהם ובה בעת הם מתחברים: הדרמה היוונית שאירועי הדמים שבה מתרחשים מאחורי הקלעים ומסופרים על ידי עדי ראיה, ותיאטרון-הסיפור פוסט-ברכט שבו הגיבורים הם המספרים את הפעולה המתקיימת על הבמה.
החיבור לטרגדיה ״אדיפוס המלך״, ששניר ביים בשנה שעברה, הוא מעניין גם מצד הרעיון שהקהל נדרש להשעות את הידיעה המוקדמת שלו על זהותו של אדיפוס ולצפות בהצגה כאילו אינו יודע מה יעלה בגורלו, בגורל יוקסטה ואפילו בגורלן של שני בניהם ושני בנותיהם. לקהל ההצגה מציע שניר ״לוותר על ההנחה שגורלו של עופר ברומן זה לגורלו של אורי, בנו של דויד״, ובנאמנות לסוף הספר גם סוף ההצגה איננו חד משמעי.
חיבור אחר לדרמה היוונית יוצר שניר כמעבד ובמאי כאשר לצד ארבעת הדמויות של אורה, עופר, אברם ואילן, הוא מעלה על הבמה מקהלה, שתפקידיה כוללים משימות אפיזודיות של יחידים מתוכה, משימות קבוצתיות כחיילים במערכות שברקע, או משימות אישיות של חבריה, ובעיקר כלהקה צבאית המלווה ושוברת את העלילה בתיאור הזמן והמקום כפי שהונצחו בפזמונים שלהטו בזמנם, ועדיין מעוררים את הזהות שמבצעים ומלחמות מפרנסים אותה.
את התפקיד המהותי הזה של המקהלה חיים ומנגנים ופעילים כקבוצה, וכל אחד מהם מיטיב לגלם דמויות אפיזודיות, רינת מטטוב, דויד בילנקה, עמוס בוארון, גיא מסיקה - שגונב את ההצגה כנהג הערבי של אורה - וגם דניאל סבג, והמוזיקאים שבחבורה אלדד ברייטמן, ניר ברק, ויטלי פודולסקי ודניאל ורטהיים.
אשה בורחת מבשורה (צילום: ז'ראר אלון)
חוויה בימתית שמאירה את הספר
ההצגה עולה עתה כהפקה המשותפת השביעית של הבימה והקאמרי, חמש מהן בבימויו של שניר, שבראש שותפי היצירה שלו ניצב רוני תורן. תורן עיצב תפאורה של שלושה קירות לבנים שנפתחות בהן דלתות, גלויות או סמויות, שעליהן משרטטת המקהלה את שביל חוצה ישראל על הגבעות והעמקים והפריחה לאורכו.
יש גם דלתות ניידות המסמלות את הבשורה או את המוצבים בתעלה, ויש מיטות בתי חולים, כסאות ואבזרים, בעזרתם הסיפור מקבל את עיצובו החי, במעברים מהירים, של מקומות ושל זמן הנע קדימה ואחורה בעזרת התאורה הפיוטית של רוני כהן.
את המוזיקה הנושאת את ההצגה ועלילתה הלחין אורי וידיסלבסקי, שצירף את צליליו לאותם פזמונים-צבאיים משכבר, והתניע את זרם התודעה הלאומי. מירי לזר עיצבה בהומור טוב את התנועה הסוחפת של המקהלה כבמאית להקות צבאיות מנוסה, וגם מעבר לכך. פולינה אדמוב הלבישה בטעם ובהתאמה את שחקני ההצגה בהתייחסות לתקופותיה וליעילות הנדרשת לחילופי בגדים וזמנים.
״אשה בורחת מבשורה״ בגרסתו של חנן שניר יוצרת חוויה בימתית, שגם בריחוקה מהחוויה של הקריאה היא מאירה את ספרו הנפלא של דויד גרוסמן, ומתחברת אל המציאות הבלתי נגמרת והתובעת של חיינו.
15/03/2016
:תאריך יצירה
|