גדול שחקני גרמניה הנאצית
 
״מפיסטו״ מאת קלאוס מאן, בנו של תומס מאן, נכתב ופורסם בהיותו גולה מחוץ לגבולות גרמניה ב-1936, והוא נמנה על ראשוני הספרים שהביטו אל המתרחש בגרמניה מימי ויימאר ועד שכרעה תחת המגף הנאצי. הספר מעמיד במרכזו דמות של ״רק שחקן״ שמכר את עצמו לשטן כדי להבטיח את פרנסתו הבימתית האהובה, ומרפד עם תפקיד מפיסטו ב״פאוסט״ של גתה, את מעמדו כגדול שחקני גרמניה.
 
לדמות הזו, ששמה בספר הוא הנדריק הפגן, נקשרה זהותו של השחקן גוסטאף גרינדגנס, שגם היה לזמן קצר גיסו של קלאוס מאן, וכמוהו גם נודע בקשריו ההומוסקסואליים. אבל מאן טען כי לא התכוון לתאר אותו, וכי הפגן הוא דמות סמלית ותמהיל של תכונות שונות כאמצעי לתיאור של הרקע וההתקרנפות של החברה נוכח עלייתם של היטלר, גרינג, גבלס ופלוגות הסער החומות או השחורות והגסטאפו. 
 
את הספר לא היה ניתן לקרוא בגרמניה המערבית, על פי הכרעות של בתי המשפט שם בנימוקים של הגנה על צנעת הפרט, אבל ספרים, גם אם יישרפו, יש להם חיים משלהם. וכך ״מפיסטו״ התגנב אט אט לחנויות הספרים, המשטרה העלימה עין, התביעה בוטלה בשם חופש האמנות ב-1971, וב-1981 הספר יצא לאור מחדש בגרמניה, יחד עם הסרט שזכה באוסקר בכיכובו של קלאוס מריה ברנדאואר. בהחלטה אחרת נאסרה שם הקרנת הסרט, עד שנת 2000.
 
על כל אלה ועוד ניתן לקרוא בתכנייה העמוסה שערכה רבקה משולח. מה שאינו מוזכר בתכניה הוא שב-1990 העלה תיאטרון באר שבע את המחזה ״מפיסטו״ שהלל מיטלפונקט כתב על פי ספרו של מאן, שיצא לאור באותה שנה בספריה החדשה ובתרגום של ניצה בן ארי. מי שקרא את הספר, או רק ראה את הסרט או את ההצגה בכיכובו של נתן דטנר, נותר עם תמונה כבדה על הימים ההם של גרמניה ועל דמותו המפיסטופלית של גרידנגס-הפגן.

מפיסטו (צילום: שמחה ברבירו)
 
המשל והנמשל האסורים
 
ההצגה החדשה של התיאטרון הקאמרי בבימויו של עמרי ניצן שבה אל המחזה שכתב מיטלפונקט, אך ככל שזכרוני אינו מטעה אותי, ולשמע טקסטים בניסוח ישראלי עכשווי, זו גרסה עם דגשים חזקים על הנרמז המקומי, בתיאטרון ובמדינה שמתחזקים בעובדה שההצגה הראשונה עלתה ארבעה ימים אחרי נאום ה״קאט דה בולשיט״ של שרת התרבות והספורט, בכנס התרבות של ״הארץ״. 
 
זהו צירוף מקרים, כמובן, אבל הוא איננו מקרי, שהרי הדרך אל המצב הנוכחי והצל שהוא מטיל על כל מה שנחשב לתרבות, נסללה במהלך השנה האחרונה. הצהרות רגב, תומכיה ואנשיה, הבוז לאליטות ולמרכז, הפנים המחניפות לפריפריה, הנאמנות שהיא דורשת, ו״חופש המימון״ שהיא מנופפת עמו באיום לעומת קריאות הזעם, ההפגנות והמאמרים, עולים שם בגלוי על הבמה המציגה את המתרחש במסכה גרמנית שקופה. 
 
בהחלט ראוי שתיאטרון החרד לתרבות, לחופש האמנות, לחופש הביטוי וגם לחברה יזמין מחזה שיתקוף בגלוי ובאומץ, ויכה על הברזל כשעודו חם ולוהט, ולא מבעד ל״מפיסטו״, ובזהירות רבה שלא יואשם בהשוואה לנאצים. אבל אסור ככל שהוא, המשל וגם הנמשל מהדהדים בתוך התפאורה הטובה והיעילה של רוני תורן, בתאורה העניינית שעיצבה קרן גרנק, בתלבושות התקופתיות היפות שעיצבה פולינה אדמוב, במוזיקה הנפלאה שערך דורי פרנס ובכוריאוגרפיה הנעימה של טל טון.
 
שחקן במרכז המעגל
 
בתפקיד השחקן האגוצנטרי והשתלטני הפגן ניצב איתי טיראן בלב המעגל הבימתי שעיצב עמרי ניצן. החל בתמונות הראשונות כשהוא עודנו בשלב של שחקן-במאי מבטיח-מצליח בפרק הפותח של ההצגה, הוא יוצא בשכנוע רב ומרשים בהתקפה על התיאטרון שמעלה שעשועים במקום לחם, מהסוג של ״שחף״ מאת צ׳כוב. אחר כך טיראן-הפגן יעשה קצת שיילוק פרודי, והמלט ״גרמני״ - בעזרתה המקסימה של עיריתקפלן בכל סדרת התפקידים שהיא מגלמת. 
 
את תפקיד המלט מקבל הפגן במתנה ממנהל התיאטרון הלאומי הגרמני בברלין, בגילומו של אלי גורנשטיין המבריק בארבעה תפקידים, בתמורה לכניעתו והסכמתו להיות בולש ומלשין בקרב חבריו. טיראן במיטבו כשהוא מנמק את סוד הכניעה של תרבות לשלטון בעזרת המונולוג של קתרין מ״אילוף הסוררת״. 
 
בהמשך הוא גם מדגים לנו יפה מה היה עושה כמפיסטו של גתה. אבל בהצגה הזאת המפיסטו המטיל את הצל האפל הוא דווקא  דודו ניב המגלם במרץ מהול בהומור בן-שטן את ראש ממשלת הרייך, בן דמותו של הרמן גרינג, נותן החסות להפגן, אם כי בערבון מוגבל.


מפיסטו (צילום: שמחה ברבירו)
 
המועקה והאלימות החווירו
 
לעומת העיצוב הממותן של הפגן ושל נבזותו, טיראן מרגש בקטע שהוא מתבשר על התאבדותו של חברו הטוב ביותר מימי פעילותם כקומוניסטים, שאותו גילם יפה אבישי מרידור, או כשהוא נפרד מפילגשו האפרו-גרמנית ג׳ולייט, בגילומה של רות אסרסאי המרטיטה בתמונה של הייאוש נוכח המתרחש. כך גם  בפרידה מחברו השחקן בק, כששמחה ברבירו מצביע במשחק נוגע ללב לעבר הסוף הממתין לו. 
 
אבל מעבר לכך נוצר בהצגה ריכוך של המועקה ורידוד של האלימות ההיסטוריות שברקע. וזאת למרות משחקה המצוין של הלנה ירלובה כשחקנית הביסקסואלית ניקולטה, ושל גיל ויינברג המדויק כשחקן מגמגם שרץ ראשון אל החיבוק הנאצי. 
 
אנסטסיה פיין גילמה ברצינות נכונה את אשתו של הפגן, וכמוה שלי בן יוסף כדורה מרטין, ידידה משכבר שהפגן כבר לא יוכל להציל. עוד משתתפים בהצגה השחקנים הצעירים אסף מרון, אדם שפר, לינה אנה כסטורפ ורוני שיינדורף.
 
בסיכום, כל המרכיבים הראויים ל״מפיסטו״ של קלאוס מאן היו שם - מחזאי, במאי, מעצבים ושחקנים. ואף על פי כן התוצאה קטנה מהסך הכל שלהם. 

רכישת כרטיסים