כאב ונחמה

המחול העצמאי הישראלי נע כמטוטלת בין שני קטבים המושכים אותו להישגים מזה, ומזה לאבדון. בקצה האחד מצוי האזור הבינלאומי שבו היוצרים הישראלים חוגגים הכרה מסיבית, פרסים בתחרויות והזמנות חוזרות ונשנות. בקצה האחר מצוי שדה המוקשים הישראלי שבו קפוצי היד מאיימים לחסוך גם במעות המעט של נדבתם.

צריך לזכור ולהעריך את ההעזה הזאת כשבאים למופע מחול שמעלים יוצרים ישראלים עצמאיים, ולאו דווקא במסגרת המיני-פסטיבלים עתירי הדמיון וההעזה שגם הם מוחלשים. וכך גם חשתי בסופו של מופע המחול של הרקדן-כוראוגרף נדר רוסנו ובו שתי יצירות שונות, מגוונות ועם זאת משלימות האחת את השנייה למרות שנוצרו בהפרש של שלוש שנים זו מזו ובשפות תנועה מובחנות.

היצירה שפתחה את הערב הייתה OFF LINE, דואט אינטימי בדרמטורגיה של שלמה פלסנר ובביצועם של רוסנו וסתיו סטרוז, עם פסקול מוזיקה בעריכת נועם הפלר ויאיר שוגרמן ותאורה של בריגיט דובאך. הדואט עלה לפני כשלוש שנים בפסטיבל מחול שלם, ובהמשך הוזמן להופעות בחו״ל ואף זכה בפרס בתחרות הבינלאומית No Ballet.

 
OFFLINE (צילום: ארל'ה הצמצם הבוער)

שפת התנועה של המחול עוברת מהלכים פשוטים מאוד, בסיסיים, שיש בהם מבע של משיכה למגע, לקרבה, לביטול ההתנגדות והריחוק הטבעיים. רוסנו מאופק מאוד, מדויק עד שהוא מחבר את עצמו במין כוח פנימי, ולא אלים, אל נוכחותה השלטת של סטרוז, שעדינותה היא מסווה למה שפורץ מתוכה בעוצמה שקטה מאוד. כשהם מנותקים הם נמשכים ובקטעי סולו נראים כמחפשים את המוצא לכאב עד שישובו להתנחם לרגע ביחד.

פחד, נחמה ומרי

זאת הייתה הקדמה מרתקת ליצירה המרכזית והארוכה יותר של הערב DOGTOWN שעלתה בבכורה בהפקת בפסטיבל הגאווה 2015 בפראג, בשיתוף עם תיאטרון Ponec אחד ממרכזי המחול המובילים בצ'כיה ליצירה עצמאית עכשווית, ובהמשך אף פתחה את עונת המחול בתיאטרון זה.

היצירה, עם פסקול של רועי חסון ותאורה של פאבלה בראנטובה, מתחילה כדואט ארוך בין הרקדנים שניר נקר ואבשלום לטוכה שמבעד לתנועתם וגם באמצעות טקסט של רוסנו ולורין הייל, בסגנון היפ-הופ, ובצרורות מילים שהם יורים מתוך פחד, מחאה ומרי.

DOGTOWN (צילום: ארל'ה הצמצם הבוער)

השיבוש באורח החיים שמרחפים עליהם סימני שאלה פוליטיים ואנושיים בא לידי ביטוי בתנועה שנאלמת ככל שהיא מחפשת מקלט בחיבור המגן עליהם מהסביבה. שני הרקדנים אנרגטיים, נסחפים וסוחפים, נראים כנאבקים במקטעים משתרגים של הכוראוגרפיה. לכל אחד מהם נוכחות ברורה ואופיינית, מנוגדת בביטוי האישי, ומשלימה בעיצוב המערכת המשותפת.

רוסנו מצליח לבטא קשת רחבה בגיוון המורכב של היצירה שבשיאה מצטרף אליה יוחאי גינטון בתנועה חופשית הצרה על השניים והוא תוקף אותם עם מצלמת וידאו. השליטה במתרחש נראית כעוברת אליו בעוד השניים נאבקים להשתחרר, נפרדים ושוב נאחזים כנגד הדימוי הברור של ״האח הגדול״ שאינו מרפה, ואפילו משסה בעצם נוכחותו, ועם המצלמה שנראית כרובה-אקדח אוטומטי מסרטי פעולה או ממציאות קרובה. 

וכך בשתי היצירות שצפיתי בהן בדריכות שמעתי את קולו הברור של נדר רוסנו שמוחה ביצירתו כנגד הפחד וכנגד אובדן דרך, פחד מעתיד ובעיקר, כהגדרתו, "החשש להביע דעה שונה בתוך הוויה חברתית עכשווית אלימה, לא סובלנית כלפי האחר, ואנחנו כבר 'האחר', מי זה האחר?"

DOGTOWN (צילום: ארל'ה הצמצם הבוער)