"ארוחת טעימות" מאת שלמה מושקוביץ הוא מחזה קל ערך מוסרי או דרמטי מכל כיוון שנקרא אותו, ולא יעמדו להגנתו בדיחות שטוחות או אפילו אחת מחוכמת בעניין גבולות שמפוזרות בו בשפע, או במונולוגים בין-דוריים סוערים באורח מלאכותי או מרגשים במגע קל.  גם לא השחקנים המצוינים שנקבצו ובאו אל בימת קאמרי 2. 

עלילת המחזה מספרת על הכנות לנישואיהם של רותם ונתנאל. היא בתם של יואל, עיתונאי שמאלני בכיר והילה, אדריכלית צמרת, שניהם בשלבים של אובדן הבסיס התעסוקתי והכריעה תחת חובות גדולים. נתנאל הוא עילוי בן למשפחה חרד"לית מתנחלת במודעות ברורה, מוחלטת וחסרת פשרות.

הבת הצעירה נטע היא צברית אידאלית בפקחותה, בחוכמת חיים, בהבנת הזולת והיא מתערבת במתרחש להנאתה, וגם להנאת הקהל בזכות משחקה, זמרתה ואישיותה של נעמה שטרית שאיננה גונבת את ההצגה אלא נושאת אותה למרחק הווירטואלי משני עבריה של מציאות מרה.

יהודה, אביו של נתנאל, הוא נביא הזעם, גם כלפי אשתו המסורה נורית ובמיוחד כלפי הבן הסורר הממיט שואה צפויה על משפחתו ועמו. חטאו הוא אהבה. זו שנולדה בקו 400 כאשר עיניו פגשו את עיניה של רותם, ותוך מרחק נסיעה ובהמשך גם במרחק נגיעה מבקש לשאתה לאישה. טוהר האהבה שלהם ממהר ללבוש לבן צחור מצחור שאפילו דמעות לא יכתימו אותו. ויש דמעות משני הצדדים.

ערב בידורי מעוות

תיאור עלילת המחזה מציג את הריקנות, המופרכות והעיוות שיש בו, להבדיל ממאמרים שיש בתכנייה העמוסה אמונה שערכה רבקה משולח ובמיוחד קטעי פרטיכל משיחה בת שעתיים בין המחזאי לאמילי עמרוסי, סופרת, עיתונאית, לשעבר דוברת מועצת יש״ע ותושבת ההתנחלות טלמון. שם מצוי המחזה האמתי, זה שלא נכתב, שם מצויה הדרמה המתחוללת מעבר לגבולות של לאום, דת וארץ בקרב העמים היושבים משני הקו הירוק, וביניהם.

ההצגה של המחזה הזה, בבימויה של דדי ברון, רק מדגישה את הריק והמופרך של המתרחש ושל המסר, בעזרת המשחק המצוין. לימור גולדשטיין היא הילה המסובכת והמתמסטלת מגראס וזוכה לתשואות על שצף קצף נפלא במונולוג ה"נמאס לי ודי עם כל סיסמאות החרא" של הימין והשמאל, הצפון והדרום, הפוליטיקאים, הפרשנים, התקשורת, הסופרים והקוראים. מנגד, איה גרניט שבא המיטיבה לעצב את נורית המעודנת שמתבוננת ושותקת עד שהיא נשברת ומוצאת יפה את ביטויי המצוקה והתעוזה הנשית-אימהית.

ארוחת טעימות (צילום: ז'ראר אלון)

הבעלים כמובן הם גבר-גבר, כל אחד בעולמו. מוטי כץ מאופק היטב כיואל השמאלני שגם מתקשה באבהות, ויואב לוי עצור דווקא כאב החרד לחרדות הבן, לעתידו, ולהשקפת עולמו. שניהם מיטיבים להתעקש על אמונתם ודעתם ועוד יותר כשהם מעצבים את חוטי הממד האנושי שיש בהם. 

הדר ברוך מגלמת בנחישות את הכלה המיועדת רותם ברוחו הסוערת (ואפילו קצת יותר) של אביה, אך התפקיד הכתוב, ואפילו הבימוי, מונע ממנה להשתתף בפיוס הכלכלי, והיא יושבת בצד יחד עם נתנאל שאת אהבתו, רוחו העצמאית ואת אמונתו החזקה שר ומגלם בשכנוע רב דוד שאול. ועל נעמה שטרית כאחות הקטנה נטע ומשחקה השופע כבר כתבתי. תרומה יפה להצגה הביא ישראל ברייט בניהול המוזיקלי המצוין לגרסאות הפזמונים והפיוטים המוכרים שביצעו שטרית ושאול.  

דנה צרפתי עיצבה תפאורה מעניינת בדמות ספה מתפתלת לכל רוחב הבמה, שרוני כהן הצליח להאיר. פולינה אדמוב עיצבה תלבושות נאות שעמן גם חוגגים את החתונה (שהרי למשפחות כמו לקאמרי אין תקציב לסט נוסף), והופעת אורח של צמד "נחמנים" חתמה את ההצגה.

אני בטוח שהכוונה של "ארוחת טעימות", המלווה באמונה כלשהי, הייתה טובה. בימים קשים זאת אפילו יכולה להיות מצווה. אלא שהדרך נראית כמוחלת על הצורך לבוא בדברים של ממש עם המציאות שלנו, והמסר הבידורי שמגיע במקומם מחטיא את המטרה, ואת ההזדמנות של התיאטרון לתרום משהו לפיוס, לפחות בשיח הציבורי.

ארוחת טעימות (ז'ראר אלון)