הצגה ציורית מלאת חיים של יעלי רונן עם עיצוב במה עשיר של מיקי בן כנען ועם שחקן צעיר שהוא תיאטרון של איש אחד.
מסע אישי לאחור
"איזאבלה" איננו מחזה מן השורה, אלא עיבוד של הרומן "קפיטן פראקס" מאת תיאופיל גוטייה, שכבר זכה לעיבודים בימתיים ואף לחמש גרסאות פילמאיות, שאת האחרון בהם ביים אטורה סקולה האיטלקי. בתיאטרון באר שבע כתבה ועיצבה את המחזה הבמאית יעל רונן.
העלילה מספרת על להקת שחקנים נודדת ורעבה באירופה של המאה ה-17. במהלך מסעם חושפים השחקנים מערכות יחסים אישיות, ונקלעים לתוך דרמה אנושית גדולה שבסופה קורעת מתוכם את השחקנית הצעירה שלהם.
רונן יצאה לחופשה מהמציאות הישראלית שבה עסקו הצגותיה האחרונות והביאה את כשרונה למתחם שבמאים ישראלים אחרים כמו מיקי גורביץ` ואילן רונן, אביה, התמחו בו בהצלחה – הקומדיה דל`ארטה.
על פי עדותה שלה בתכנייה ההצגה הזאת היא עבורה מעין מסע אישי לאחור, אל ימים שבהם הייתה "ילדת תיאטרון" שגדלה בין שחקנים כאשר אביה היה הבמאי והמנהל של הקאמרי ושל החאן. היא נדבקה בחיידק, אין ספק, ולא שכחה את הקסם המהלך של הדמיון שספגה באותן שנים. "איזאבלה" היא ההזדמנות שלה לפרוק את המטען הזה ולבטא אותו בצורת האמנות הקבוצתית המשויכת לקומדיה דל`ארטה וגם מאפיינת את עבודותיה הגדולות עד כה – "המדריך לחיים הטובים", "שנה טובה הייתה לחקלאים בצפון" ו"פלונטר".
אפשר לומר כי שיטתה נושאת עמה פירות רבים, בעיקר בתחום העבודה עם להקות השחקנים הצעירים שבה היא מצליחה ליצור שפה משותפת ומפתחת את רעיונותיה הבימתיים, ומעצבת אותם ואת השחקנים שלה בהתאמה מלאה אלה לאלה.
בהצגה החדשה היא מרחיבה מעט את היריעה באמצעות סגנון תיאטרלי מסורתי שתובע לעתים קצת יותר מהמשחק הריאליסטי של הצגותיה הקודמות, כשהיא נעזרת הפעם בבמאית המשנה נלי עמר, המתמחה בעבודת שחקנים עם מסכות (שאותן עיצבו ובנו בהצגה הזאת יעל טוקר ומירה פוביצר).
עיצוב חזותי שלם
כבמאית מצליחה רונן להסיט במידה מסוימת את תשומת הלב מחולשותיה ככותבת המחזה שנותר שילדי למדי, בעיקר במערכה הראשונה, גם אם זה בהתאם למסורת הקומדיה דל`ארטה, שבה היו רק עלילות בסיסיות ופשוטות, שעליהן בנו השחקנים מבנים מאולתרים וקומיים. אבל זאת הייתה טעות לעבד חומר כמו זה של הרומן מאת גוטייה ללא הרובד הנפשי העמוק של הדמויות. זה פוגם בעיקר בדמותה של איזאבלה, הצעירה שאביה החורג –המחזאי והבמאי של הלהקה – מאוהב בה, ולבו נשבר כשהיא מתאהבת בברון שהצטרף ללהקה, ואחר כך זונחת את הקבוצה ונישאת בלי אהבה לדוכס עשיר.
עם זאת, בהצגה הזאת שיש בה הרבה התייחסות לאמנות התיאטרון, הבמה תופסת תפקיד מרכזי שזוכה לטיפול שורש רציני בזכותן של מעצבת התפאורה מיקי בן כנען, מעצבת התאורה קרן גרנק ומעצבת התלבושות ילנה קרליך.
בן כנען הציבה במרכז הבמה מבנה המשמש כעגלה הנעה על מסילה מעגלית, ומעת לעת נפתחת ומשמשת בימת הופעות של הלהקה, או נסגרת ומתפקדת כחדר שינה ועוד. היצול של העגלה מסיבי מאוד ומצופה דשא, ובקצהו עץ פורח, שמעניקים למבנה איכות פיסולית, ועם הקיר האחורי – הבנוי כחלון אופקי ענק עם פס רחב דמוי קרטון קרוע – נוצרת תחושה סוריאליסטית עדינה.
קרן גרנק ניצלה מצוין את הקיר האחורי הזה להשגת אפקטים יפים של רקיע, זריחה, שקיעה, לילה ועוד גורמי אווירה סביבתית, והשלימה את העיצוב של הבמה בהתאם להתרחשויות בתאורה עדינה ורבת השראה.
לנה קרליך יצרה שלל תלבושות מגוונות, מסוגננות או חופשיות, שהוסיפו גוונים חמים והשתלבו היטב בעיצוב החזותי השלם.
משחק טוב, הגייה בעייתית
יעל רונן ביימה היטב את המשחק הקבוצתי והאישי של להקת השחקנים הצעירים, שכמה מהם עבדו עמה ב"מדריך לחיים הטובים". מבחינתה זהו הישג חשוב המחבר את עבודתה האופיינית אל מסורת התיאטרון. אבל רונן חייבת להבין כי המשחק מחייב גם הגשה נכונה, הגיה ודיבור נאותים של השחקנים, ואל לה להסתפק בחצי הכוס המלאה.
כי כן, כמה משחקניה לא התגברו על נטייתם לבלוע מילים ומשפטים (קשה היה להבין את הטקסט של השיר ששרו בתחילת ההצגה) או לדבר מבלי להישמע עילגי שפה. הבעיה מונחת בעיקר לפתחם של בתי הספר למשחק, שיותר ויותר בוגרים שלהם מאנפפים, צווחים או משבשים מילים. בהצגה מסוגננת כמו זאת זהו פגם מהותי, ובתכנייה לא מצאתי סימן להדרכה מלווה בתחום החשוב הזה.
זה חבל, כי לכל אחד ואחת מהם היו קטעי משחק טובים. קרן אבולין, רון ביטרמן, לירן בן-ששון, ערן לאור וניר נדיר עיצבו בקלילות נאותה את הדמויות שגילמו, ענב סבן הייתה נפלאה בתפקיד הסוס, ומונולוג הגסיסה שלה (ללא מילים) היה פנינה בוהקת. יפית אסולין התגברה במידה רבה על המפגם הדרמטורגי בעיצוב דמותה של איזאבלה, ובעיקר במערכה השנייה.
יובל תלמודי עיצב היטב שתי דמויות משעשעות מאוד, ובעיקר העניק חיים לתפקיד המחזאי-במאי, שאיננו יודע מה לכתוב עוד, אבל איכשהו מתנער ומוצא פתרון לבעיה. שיאי משחקו היו בתמונת ההתפכחות ביחס לאיזבלה, ואחר כך בתמונת מותו. שובו לבמה במערכה השנייה כדוכס נלהב לתיאטרון היה מרענן ועליז.
חן דנון-זקס הייתה מצוינת בתפקיד זרבינטה, השובבה שהלהקה מזלזלת בה ורואה בה יצאנית. היא היטיבה להגות את הטקסטים שלה, והייתה טובה במיוחד ברגעי האהבה שלה לארלקינו.
רועי אסף – מבריק, מדליק, מופתי
והנה אני מגיע אל התגלית הגדולה של ההצגה הזאת, שמצדיקה בכל רגע את העלאת ההצגה הזאת, וכוונתי לשחקן הצעיר רועי אסף בתפקיד ארלקינו (אינני מבין, אגב, למה לא פולצ`ינלה כבמקור). יקשה לתאר איך ומה הוא עושה לתפקיד הזה, ותמיד בקלילות משועשעת מדהימה למדי, הן מבחינה פיזית והן מבחינת הגשת הטקסט (והוא היוצא מהכלל המובהק בתחום הזה, כשכל מילה אצלו נהגית ברור ומדויק).
ארלקינו של רועי אסף הוא שחקן בכל רמ"ח אבריו ולרגעים הזכיר לי את תשע נשמותיו של החתול. הוא יוצר דמות מלאה מאוד, קלאסית, במתחם הזה של קומדיה דל`ארטה, ובסוף המערכה השנייה הוא עוצר נשימה במונולוג נפלא על תיאטרון ומשחק המוגש אגב השתוללות של ג`ונגלר עם כדורים עפים באוויר, שהופכים אצלו לדמויות, והטקסט שבפיו מדויק בסינכרון עם הקפצתם, נחיתתם, היעלמותם המופלאה במסתרי גופו או בשובם. מבריק, מדליק, מופתי.
אז מה היה לנו בסך הכל בהצגה הזאת של תיאטרון באר שבע? הנאה גדולה ממפגש חשוב של במאית צעירה עם סגנון תיאטרלי מסורתי מובהק ועם שחקן וירטואוז שכל עתידו לפניו.
לפרטים נוספים
10/01/2006
:תאריך יצירה
|