עימות בין שלטון לאמת
 
אחד מלהיטי הספרות הגרמנית-יהודית שהצליחו לעבור את חומת ברלין ולהגיע (גם) לכאן הוא ״דו״ח המלך דוד״ ספרו המבריק של שטפן היים, חתן פרס ירושלים 1983. היים נולד בגרמניה, נמלט ממנה לצ׳כוסלובקיה ומשם לארה״ב, נלחם בשורותיה נגד הנאצים, החל לפרסם רומנים מזהירים וחזר לחיות בברלין המזרחית.
 
היים סולק ב-1979 מאגודת הסופרים של מזרח גרמניה וספריו היו אסורים בפרסום בהם. אחרי איחוד הגרמניות נבחר לבונדסטאג, אך שנה מאוחר יותר התפטר במחאה על החלטת הצירים להעלות לעצמם את המשכורות. הוא נפטר בגיל 88, בעת ששהה בישראל בוועידה בינלאומית לרגל יום השנה ה-200 להולדת המשורר היינריך היינה, ונקבר בבית הקברות היהודי בוייסנזה בברלין.
 
״דוח המלך דוד״, שאותו היים כתב באנגלית, יצא בהוצאת כתר ב-1987 והוא, והתרגום של ברוריה בן ברוך, הם הבסיס שממנו בנה רועי חן את המחזה החדש שלו (מונח זמני, ככל שמדובר בחן שכבר שוקד על המחזה הבא) תחת הכותרת ״ספר דוד המלך״. הרעיון המהותי של היים, כפי שחן דבק בו, הוא העימות בין השלטון לבין ההיסטוריון המחפש את האמת על מה שהיה - עימות שיכול ללמד כמה יחידות במבחני הבגרות של שליטים, עושי דברם, היסטוריונים וחופש המחקר. 
 



ספר דוד המלך (תמונת יחסי ציבור)



מול פסל דוד
 
חן עושה את השיעורים האלה ביכולתו המוכחת לנתב את העבר במציאות עכשווית, בעיקר באמצעות השפה העברית החיה והטבעית, ההיא מהמקרא וזו של הארץ הזאת עכשיו. זה עובד להפליא בהצגה המקסימה של יבגני אריה, שמפגיז את הבמה בהומור שופע ובתיאור נכלולי (זו מחמאה) של אירועים שהיו לא היו. לא כפרשן, אלא כמי שמבין דבר אחד או שניים על שלטון כבוגר המציאות סובייטית, כחי את המציאות הישראלית, כמנהל אמנותי וכמובן כבמאי.
 
עלילת המחזה מפגישה את שלמה המלך ואנשי חצרו עם ההיסטוריון הכפרי הצנוע איתן האזרחי, שהתנ״ך מקדיש לו אזכור חולף בפרק א' של ספר מלכים א' החותם את פרשת חיי דוד, וגם מזמור בתהלים (פרק פט'). שלמה, מתברר, נחרד מהשיימינג על אביו כאילו גזל את השלטון משאול המלך, רצח, אנס, תחמן ובגד בכל מה שזז, ותמיד נותר כשידיו נקיות. השיימינג על דוד מיועד כמובן לערער על הלגיטימיות של שלמה כיורשו וכמאחד (זמנית, מספר מלכים ועד עצם היום הזה כנראה) של ממלכות יהודה וישראל.
 
המשימה אינה קלה ומעמידה את ההיסטוריון בדילמה שגובה ממנו מחיר יקר. מול פסל דוד הגדול, עליו להחליט אם להיענות לצו האמת או לפקודת הבן, המבקש תיאור רומנטי על אביו כצעיר, רועה עזים, מומחה  במוזיקה-תרפיה של מלך משוגע, שנמשך למלך וסירב להרוג את קודמו גם כשזה רדף אחריו אל מערות עין גדי, חבר לגברים ולנשים נשואות, אב שכול ותמיד קרבן של ״נאמנות״ בן דודו, שר הצבא יואב בן צרויה.



ספר דוד המלך (תמונת יחסי ציבור)



במת ההיסטוריה
 
חקר העובדות והאגדות של חן ואריה יחד עם הדרמטורגית קטיה ששונסקי מתרחש על במת ההיסטוריה שעיצב בפשטות יפה מיכאל קרמנקו עם תאורה מרשימה של אבי יונה בואנו (במבי), ותלבושות מצוינות בשילוב הזמנים שעיצבה סטפניה גראורוגקייטה. המוזיקה של פאוסטס לאנטס נעה יפה בין הזמנים, והסאונד המדויק של מיכאל וייסברור שומר על האינטימיות כשם שהוא מחדד את הדר הרודנות המלכותית.
 
את ההיסטוריה מייצג כמובן התלמיד-חכם איתן, במשחקו המרתק של אלון פרידמן - בכל השכבות השונות של הדמות. הוא מתקדם - או מתבגר - מהנאיביות הראשונית של המפגש עם שלמה, חצרו וירושלים, דרך האמונה שלו שהאמת מחכה לו, מסירותו לאשתו החולה, אהבתו לפילגשו, ועד נכונותו ללכת עד הסוף ולהבטיח שספר דוד המלך אכן יספר מי היה, מה עשה ובמה חטא, בחסות שמואל ומטעם ה׳. 
  
את ההדר ונאורות הרודנות של שלמה מביא משחקו הממזרי של מיקי לאון שתנועתו הקלילה, משקפיו, וחיוכו הסובלני (עד כמה שניתן) מעצבים את תכונת ״החכם מכל אדם״. אבל להדר הזה יש גם צל מאיים בדמותו של בניה בן יהוידע שר הצבא החדש ושומר הסף המאיים. את התפקיד האפל הזה מעצב בדקויות דורון תבורי - שמתחיל עם תפוח שהוא מקלף בסכין, ולא אגלה איך הוא מסיים - אבל בדרך הוא יוצר את אחת הדמויות המרשימות ביותר בגלריית התפקידים שגילם. בתכנייה מצוין שלאון ותבורי מחליפים ביניהם את התפקידים. מעניין ומסקרן.
 
כדי להבין את מהות השלטון הדיקטטורי הנאור של שלמה די לראות איך בוריס אחנוב כנתן הנביא היושב מוכלם ומשותק במועצת המלך ואת שיר שנער כמזכיר הצבאי בסגנון שההגדרה חנופה היא מחמאה עבורה. מהכלא מגיח יואב בן צרויה במשחק מרגש של יבגני טרלצקי. את חבורת השלטון משלים הסריס הראשי, אמנחתפ המצרי, שיובל ינאי גוזר עליו קופון גדול בנוסח עמיתו ב״משחקי הכס״. 



ספר דוד המלך (תמונת יחסי ציבור)


הצגה ותזכורת מרנינה
 
בראש קבוצת הנשים ניצבת ליליאן רות כמיכל הזקנה. היא מלכותית, היא טרגית וחכמה יותר מכפי שספר דוד המלך (שמואל ב') מספר לנו. טליאוסדצ'י כתמר בת דוד מביעה היטב את מרכיב הטרגדיה האנושית ההיסטורית באפיזודה הקצרה שלה עם אבשלום. קרין סרויה מגלמת ברגישות את אסתר, אשתו של ההיסטוריון, וכמו הפילגש לילית בגילומה הרענן של רות רסיוק, גם היא קרבן החיפוש אחר האמת.
 
ההברקה הבימתית הגדולה של ההצגה הזאת היא בעיצוב סיפורי דוד שנכנסו לספר, בעיוות כזה או אחר כהופעות של ״להקת תיאטרון״: גלעד קלטר שמגיש משחק וירטואוזי מצחיק (גם כמתופף) כמספר היודע הכל וכשחקן-במאי אבי הקומדיה דל ארטה. בסיפור על בת שבע הוא גם יוצר בקולו את כל הדמויות וזה פשוט נפלא.
 
בסיפורים האלה אלכסנדר סנדרוביץ מגלם בהנאה רבה (שלו ושלנו) את דוד כשהוא ניצב מול גלית, מאהבהב קצת את שאול וכובש את בת שבע מידי אוריה החתי - ארבעה עיצובים מלאי הומור של אלדד פריבס. ויש גם את רוחו של דוד (עם גיטרה) במשחקו הכמעט-אירוטי של הנרי דוד. דניאל סטיופין נאיבי כראוי בתפקיד הנער העמלקי שעזר להתאבדות שאול. מחמאות ראוי לתת גם לעובדי הבמה שהתניעו אותה כשחקני-עזר מנוסים.
 
בסיכומו של דבר ״ספר דוד המלך״ הוא שיעור טוב בתיאטרון - והצגה מרנינה - ותזכורת לכך שההיסטוריה שופטת את האירועים אחרת מכפי שהשליט מצפה ממנה. נצחונו של ההיסטוריון חשוב, גם אם המחיר עצוב, ולפעמים לא צריך לחכות זמן רב כדי לדעת זאת. לכו, תיזכרו, ותיהנו.   

לרכישת כרטיסים