סדרה של דואטים

האופרה ״רומיאו ויוליה״ מאת שארל גונו נכתבה באביב 1865 לליברית של ז׳ול ברבייה ומישל קארה, שכנרמז משמם, גילחו וסיפרו את הטקסט של ויליאם שקספיר, שהציץ לפעמים על מתרחש באמצעות הכתוביות העבריות באדיבותו הטובה של המתרגם ישראל אובל. הם גם הוסיפו את שתי האריות היחידות הזכורות לטוב באופרה הזאת, של יוליה ושל משרתו של רומיאו.

אבל אין בכך כדי להמעיט מערכה של המוזיקה שכתב גונו שיש בה דרמה מרשימה של כלי נשיפה ממתכת והרבה רומנטיקה ששיאיה רבים ונוגעים ללב מבעד למיתרים, ובעיקר אלה של הצ׳לו, והיא עוטפת את הסיפור באהבה גדולה לנערה ולנער שהתאהבו מהר, התחתנו מהר, ומתו מהר - אם כי באורך מלא יותר מרגעי האהבה.

את עלילת המחזה המוכר שימרו יוצרי האופרה כשלד שנתן לגונו את ההזדמנות ליצור סדרה של דואטים יפים במיוחד, והם המאפיינים המובהקים של האופרה הזאת, דואט בכל אחת מחמש המערכות שלה. כפי שהוא תיאר זאת: "המערכה הראשונה מסתיימת באופן מושלם. המערכה השנייה עדינה כאילו בחלום. המערכה השלישית היא יצרית עם הקרבות והגלייתו של רומיאו, הרביעית היא דרמטית והחמישית טראגית. זו התפתחות נכונה של העלילה".

רומיאו ויוליה - האופרה הישראלית (צילום: יוסי צבקר)

על פי מתווה זה מתפתחים יחסיהם הנמהרים של האוהבים ושל הסובבים אותם, מי בהבנה ומי בהתנגדות, בנשף שבו הם מתוודעים, בגינה שבה הם נשבעים לנצח, במיטה שבה הם מתממשים, בחתונה שבה הם מתקדשים, ובמוות שבו הם מתקשים להיפרד משום שגונו לא הרפה מהם והחליט שמוטב להם למות בסופו של דבר כשהם שרים עד נשימתם האחרונה ומחובקים באהבה.
 
סיפור אהבתם ומותם של רומיאו ויוליה מתרחש כזכור על רקע האיבה בין משפחות הפשע קפולט ומונטגיו שהטילו חתיתם וטרור על העיר ורונה. האחריות על פרשנות פוליטית, מקומית, או אקטואלית של הסיפור היא של במאים ושל קהלים בני זמננו, ואין לכך הד בהפקתם המשותפת של בתי האופרה של מונטה קרלו וגנואה שהגיעה לכאן.

רומיאו ויוליה - האופרה הישראלית (צילום: יוסי צבקר)

שתי אריות שנותרו בזיכרון

זו הפקה ישירה, לא מתחכמת, בבימוי הקולח של ז׳אן לואי גרנדה, עם תפאורה טובה ביעילותה, תאורה עניינית, תלבושות יפות וכוריאוגרפיה סבירה. ובדרך כלל גם עם עיצוב נאות של משחק, של הלהקה הגדולה - החל במקהלת האופרה, במלואה או באנסמבלים מתוכה, בהדרכתו של איתן שמייסר, ושל שחקני העזר והזמרים הסולנים, בתפקידיהם האפיזודיים או הראשיים.  

אך בעיקר ההפקה מצליחה לשרת את המוזיקה של גונו שאיננה מונומנטלית, אך בביצוע הראשון שלה המועלה באופרה הישראלית היא נחשפת כביטוי מובהק של מוזיקה רומנטית במיטבה, עם רגעים יפהפיים בתזמור, וכמובן עם שתי האריות שנותרות בזיכרון לאורך השנים: הוואלס של יוליה במערכה הראשונה - להיט קליל שזמרות סופרן אוהבות לבצעו ברסיטלים, ושיר היונה המקסים לא פחות של המשרת, אשר כמה זמרות מצו-סופרן הפיצו ברסיטלים שלהן.

רומיאו ויוליה - האופרה הישראלית (צילום: יוסי צבקר)

המנצח הצעיר פרנצ׳סקו צ׳ילופו התניע את המוזיקה על גליה הסואנים ואדוותיה הרכות, ושלט היטב בתזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון, ובמניפת הגוונים של נגניה, מבלי לכסות אפילו פעם אחת על הזמרים, ובראשם אורליה פלוריאן, בקולה העשיר כיוליה צעירה בביצוע מקסים של הוואלס הפופולרי, דרמטית וטראגית, וגסטון ריברו כרומיאו, שכבש את הקהל עם הטנור הלירי הנפלא שלו, שהתעצם ותעשר מתמונה לתמונה. 

בתפקידי העזר בלטו בעיקר נח בריגר כאביה של יוליה, ולדימיר בראון כדוכס, פטרי לינדורס כנזיר לורנצו, אנריקו מריה מראבלי כמרקוציו באריה על המלכה מב, ןיוסף ארידן כטיבלט הממהר לשנוא ולשלוף חרבו. ובמיוחד נעמה גולדמן שכבשה את הלב במערכה השלישית באריית היונה הנפלאה של סטפנו, משרתו של רומיאו.

בסיכומו של דבר ״רומיאו ויוליה״ של גונו באופרה הישראלית היא תוספת מבורכת להיכרות הקהל הישראלי ליצירות שאין מרבים לראותן, למרות איכותן ויופיין, וכתרומה יפה לציון מלאות 400 שנה למותו של שקספיר.

רומיאו ויוליה - האופרה הישראלית (צילום: יוסי צבקר)

לרכישת כרטיסים