הטרילוגיה הארץ ישראלית-פלסטינית של סמדר יערון מסתכמת במודעות ובתקוות של צעירי עכו
בחירה בכל משמעויותיה
אינני יודע מה הן התקוות שאליהן רומזות הכותרת כותרת המשנה לעיל. אבל אני יודע שהן קיימות שם בעכו ובכל נקודה שבה שרוי האדם הארץ-ישראלי בן זמננו מכל גווני הקשת של האמונה באל אחד, בארץ אחת, ובעתיד חדש, אם אפשר.
התקוות האלה, שסמדר יערון בחרה להיות הנביאה שלהן, לעתים בהפוך על הפוך, הן כדוריות הדם הבריא בעורקים - לא תמיד אנחנו מודעים אל קיומן, ולעתים זה קורה דווקא בדרך הטבע ההרסני הקרוי מלחמות, סכינים, אבנים וכלי נשק אחרים, המוניים יותר.
בסופה של ההצגה ״הילא - הדור השלישי״ שרים שחקניה בערבית ובעברית את ההמנון הגדול ״אין לי ארץ אחרת״, ועמם הקהל (אני ראיתי את ההצגה בתיאטרון תמונע שהוא הבית השני, התל אביבי, לאמנותה הייחודית של יערון). ארץ בחירה בכל משמעויותיה המוכרות או הגנוזות של מילת-המוקש הזאת - בחירה.
מי בחר אותה, עבור מי? מה הופך אותה למובחרת, יותר ממה? למה היא בכלל נחשבת להיות מולדת? זה נתקע בגרון כששרים ״ארץ חמדת אבות״ בערבית, או ״מולדתי״ הפלסטיני בעברית כפי ששרים הנערים והנערות מעכו משתתפי ההצגה המופלאה החותמת טרילוגיה מקורית של הצגות שבהן בוחנת יערון את השאלה על תפניותיה ההיסטוריות.
הילא -הדור השלישי (צילום: ארל'ה גולרן)
רצינות בלהט קומי
הפרק הראשון של הטרילוגיה "אום מוחמד", לפני חמש שניםֿ התמקדה בסיפורה של חמדי מוסא, אז קשישה בת שמונים מעכו. הייתי מכנה אותו ״דו-גלות״. היצירה השנייה התמקדה בנוואל זיני כבת ארבעים מעכו העתיקה שכותרתו הראויה אולי היא ״במבחן המציאות״. את שתיהן ראיינה יערון וההצגות כללו הקרנה של קטעים מצולמים ברקע ומעין הילוך חוזר חי של יערון לרגליהם ובחזית הבמה, שהפך את התעודה המצולמת לנפש חיה מאוד.
השחזור של הראיונות שנעשו עבור הפרק השלישי שחותם את הטרילוגיה שונה באופיו אך מתקשר נכון עם קודמיו. במהלכו יערון מעבירה את השרביט בהדרגה אל שבעה מופלאים צעירים של קבוצת הילא, קבוצת תיאטרון של נערים ונערות בניהולו של האמן העכואי חבר המרכז לתאטרון עכו מייסרה מסרי.
כמו יערון בשולי הבמה שאליהן היא פורשת ומשם מתבוננת, שואלת, מנסה להבין, גם מסרי הניצב על מקומו בקהל, מחזק את הצעירים והצעירות - אחת מהן בתו - מלבה בהם את הלהט הקומי של ההצגה הרצינית במהותה, כפי שד״ר נטלי צוקרמן פיתחה וביימה יחד עם מסרי.
הילא - הדור השלישי (צילום: ארל'ה גולרן)
בדרך אל הבגרות
הרצינות נטועה בהצגה במהלך קטעי הראיונות המצולמים שעמם מתחילה יערון את המסע בארץ התקווה. בזה אחר זה הם עונים לה - ג'ואינה מסרי, תאמר עבד אלטיף, מרח איוב, מאריה מסרי,מוהיימן חמאד, סירין עבדי, קמר פעור. כל אחת וכל אחד מביא פיסה של כתב החידה, ובכל פיסה יש משהו אחר מהלהג המתלהם של אתרים חברתיים, של מפגינים, של מנפצי סיכויים לחיים אחרים.
ואז, כמתוך המסך שעליו הוקרנו, וצפו בעצמם ממושביהם המפוזרים בקהל, הם קמים ומשתלטים במשחק ישיר, שהם נהנים ממנו לא פחות מהצופים בהם, על הסיפור הגדול, בחיקויים, בסאטירה דקה, בבדיחות דעת של נעורים שמתחילים להבין מה ייקרה בדרכם הלאה אל בגרותם. עכו המעורבת בדמם, ודמם הוא נושא התקווה.
אולי אני תמים, אבל אני נאחז בכל זיז של אופטימיות שנוצר על ידי יערון, צוקרמן, מסרי וקבוצת הילא המרגשת בהפקה הזאת של מרכז התיאטרון עכו מביא עמו. ולו רק בשביל הסיכוי שגם אתם תרגישו משהו אחר, מרענן, בימי השרב הפוליטי, אני ממליץ שתראו את ההצגה.
הילא - הדור השלישי (צילום: ארל'ה גולרן)