קול חשוב בדרמה המצרית
 
״סעדון אל מג'נון״ הוא מחזה שנכתב במצרים של 1992, לציון 25 שנים למלחמת ששת הימים, שעבור המצרים מסמנת לא רק תבוסה צבאית של סוריה וירדן בפני ישראל, אלא גם את סוף עידן החלומות הוורודים של תנועת המהפכה והראיס ג'מאל עבד אלנאצר, שהתפטר בעקבותיה, חזר בו וכעבור שלוש שנים מת.
 
מותו של נאצר היה מכה קשה לעם המצרי וגם לעמי ערב האחרים, שבהם דמותו נהנתה ממעמד של אל, אך במותו הניח את היסודות למהלכים ההיסטוריים האחרים - אלה של אנואר א-סאדאת שכללו את מלחמת יום הכיפורים ב-1973, ואת הביקור המפתיע בירושלים כעבור ארבע שנים, שהוליך אל הסכם השלום ב-1979.
 
את המחזה כתב לנין אלרמלי שנולד ב-1945 בקהיר, שבה הוא חי ועובד עד היום. אלרמלי הוא המחזאי המצרי היחיד המתפרנס מכתיבה בלבד. בעבר אף הקים תיאטרון, שנסגר בינתיים בשל מחלוקת עם שותפו הבמאי, אך הוא המשיך בדרכו כמחזאי של קומדיות חברתיות וסאטירות התוקפות מצבים חברתיים, שזכו לשבחי המבקרים ולאהדת הקהל.
 
הבחירה במחזה ״סעדון אל מג'נון״ להצגה בארץ היא טבעית, ככל שהיא משמשת ציון דרך בתחום הקשרים הצולעים והשלום הקר בין מצרים לישראל. זאת הזדמנות להתוודע אל קול חשוב בדרמה המצרית בת ימינו, וגם להציץ אל הלך רוח -  לפחות בעת כתיבת המחזה - שאנו יודעים כאן עליו פחות מהראוי. 
 


סעדון אל מג'נון (צילום: מיקי נועם אלון)





לחיות בטירוף את 1967
 
 סעדון, גיבור המחזה, הוא צעיר מצרי המתאשפז ערב מלחמת ששת הימים ב-1967, וכאשר הוא משתחרר לאחר 25 שנה הוא מאמין שעברו רק חודשיים ושמצרים בדרך לניצחון הגדול.  אלא שהעולם של 1992 שהוא נתקל בו שונה מאד מהעולם אותו עזב: אמריקאים  במקום רוסים, צריכה פרטית נרחבת, מגוון דעות פוליטיות וכמובן השלום עם ישראל.
 
כדי לא לגרום לסעדון עוגמת נפש ו/או לסכן את מצבו הנפשי, מתגייסת משפחתו להעמיד פנים כאילו הם חיים עדיין ב-1967. הם מקרינים לו בווידאו סרטי חדשות ישנים ומסתירים את העובדה שאהובת נעוריו, לה כתב מכתבי אהבה כל השנים, התחתנה עם חברו הטוב וילדה לו בן. הוא מאמין כמובן שזהו בנו, שלא ידע על קיומו, והקומדיה נדמית כהופכת לדרמה גדולה, אך מבלי שהמחזאי יוותר על עין צוחקת.
 
באמצעות הקרקס ההדדי הזה יוצר אלרמלי מפגש רעיוני וענייני עם מצרים של שנות ה-60, שבהצגה כאן נהנית מנוסטלגיה באמצעות המוזיקה של עלא אבו עמרה שעוצבה משירי התקופה, תוך כדי עימות קומי עם מצרים של שנות ה-90. זהו עימות פנים מצרי אך הוא מאפשר לצופה הישראלי להשקיף על אירועים מוכרים בהיסטוריה המשותפת של שני העמים כפי שנחוו שם. 
 



סעדון אל מג'נון (צילום: נופר משה)


משחק עם גוונים מצריים
 
כבר בכך יש כדי לברך על העלאת המחזה עתה בבית הספר לאמנויות הבמה של סמינר הקיבוצים, בשיתוף עם תיאטרון יפו, בתרגום חי מאוד של גבריאל רוזנבאום ואברהם חכים, בעיבודו ובבימויו המצוין של יגאל עזרתי שהיטיב להפיק מקבוצת התלמידים משחק שיש בו גוונים מקומיים ו״מצריים בנוסח הסרטים״ ששטפו את מסכי הטלוויזיה שלנו שנים רבות מספור.
 
שני גורמים חשובים מעניקים להצגה את יופייה החזותי המקורי והמצוין של הבמה, באמצעות קירות עץ מרושתות, והתלבושות האותנטיות, שעוצבו על ידי זוהר אלמליח ונופר דרזנר, תחת עינה החונכת של לילי בן נחשון, ולאור התאורה החמה של חני ורדי. את התזכורת החזותית ל-67' ואחריה הביאו קטעי הווידאו שערך סמיח אבו סלמא.
 
ובעיקר אלה הם תלמידי המשחק, בשנה השלישית ללימודיהם, שעושים את המחזה, הבימוי והעיצוב לחגיגה של תיאטרון. בראשם הלהקה ניצב יותם קושניר בתפקיד סעדון. הוא נפלא מרגע הכניסה שלו ובכל התעקשותו על

זכות הטירוף שלו. ברגעים קצרים, כנדרש וללא הגזמה, הוא גם נוגע ללב, ובמהלכים הקומיים, אין להכחיש, הוא הולך חזק ובכישרון מרענן בנתיבי אביו.



סעדון אל מג'נון (צילום: נופר משה)



אביה שפיצר מצוינת כאמו של סעדון, וכמוה מרגשת משי אלבר כאהובת הנעורים וופא, שמתחבטת בין הרגש למעשה, בין הטירוף של סעדון למציאות של הבעל הגס, בגילומו הענייני והתקיף של יואל רוזנקיאר. כפיר לבנה-עמרם מנגן ומעצב בעדינות את האח של סעדון.
 
מושיקו ששון (שהוא גם יועץ השפה בהצגה) גונב את ההצגה בחן ילדותי, בהתחלה, ובמשחק רציני בהמשך בתפקיד ג׳יהאד, האחיין שמוצא עצמו בצד של ״אבא״ סעדון. עמית ויינברג ורון גליק משלימים יפה את הצוות, כל אחד בשני תפקידים אפיזודיים.
 
בסיכומו של דבר ההצגה הטובה עם תלמידי הסמינר היא הזדמנות להכיר קצת באיחור את השכנה הדרומית מבעד לעיני המחזאי החשוב ביותר שלה.