משיאי הפיוט הגדולים

ההישג הגדול של תיאטרון באר שבע בהעלאת ״חתונת הדמים״ מאת פדריקו גרסיה לורקה מתחיל כמובן במחזה עצמו, הטרגדיה שהוא כתב ב-1932 בעקבות כתבה שקרא בעיתון על כלה שברחה ביום חתונתה עם בן-זוגה הקודם; החתן ובני משפחתו רדפו אחרי הזוג, ושני המאהבים הרגו זה את זה בדו-קרב. 

המחזה נע בין חספוס ענייני לפיוט גבוה בטקסטים שפולשים למאורות של לב ורגש, שזוכים בהצגה הזאת להישג התרגום של רינה ליטוין ומשיאי הפיוט הגדולים בו הם המפגש בחלק השני עם דמויות הלבנה והמוות. ההישג המחזאי הוא ביכולת ליטול את הסיפור ולנטוע אותו באדמת הטרשים של ספרד, בגני מסורותיה, תרבות הנשים והגברים, יריבות-דמים.

עלילת "חתונת הדמים" מספרת על זוג המגיע לליל חתונתו כשבעורפה של הכלה, ומרחוק, נושף אהובה לשעבר, ליאונרדו, בן למשפחה שיריבות עמוקה והיסטורית שררה בינה לבין משפחת החתן וגרמה למותם של אבי החתן ואחיו. אמו של החתן חשה מבעוד מועד את העלול להתרחש אם בנה ייצא מאחיזתה. 
  
ליאונרדו (זה התפקיד היחיד במחזה שיש לו שם) נישא בינתיים, הוליד בן, אך כל השנים הוא כואב את הניתוק מאהובתו, שהוא מאשים אותה בנתק. הוא גם קרוב משפחה, ומגיע לטקס החתונה. אם עד אז הסתפק במארב מרחוק אחרי אהובתו, באירוע הזה שהוא מקדים להגיע אליו ובנפרד מאשתו ההרה, הוא מוצא את הדרך חזרה אל לב הכלה, והם בורחים מביתה בעוד האורחים רוקדים ושרים. כאשר המנוסה של השניים מתגלה החתן יוצא בעקבותיהם אל הדו-קרב האחרון בין שתי המשפחות, שמוצאות עצמן מאוחדות בחתונת דמים. 


חתונת הדמים (צילום: מעין קאופמן)

אחדות הרעיון, הבימוי והעיצוב

ההישג המרכזי של ההצגה הוא זה של הבמאי כפיר אזולאי שיצר בתפיסתו הייחודית את אחדות רעיונותיו עם יצירותיהן החזותיות של יהודית אהרון, מעצבת התלבושות השחורות וכלא-הבמה השחורה שבכל תמונה נוסף בה גוון, מתחלפות בה זוויות עלי הפרחים האדומים הופכים לשחורים, ושל עדי שמרוני שהתאורה הנפלאה שלה כוללת תוספות מרהיבות לעיצוב הפיזי של ההצגה. ופנסיה הופכים ליער, בתוספת הווידאו ארט המושלם שיצרה מיכל חרמון.

כמובן גם למוזיקה יש תפקיד. בכל מחזה ספרדי ובמחזותיו של לורקה במיוחד, היא ממלאת את המרווחים בין התמונות, מוסיפה נדבכים, מקדמת את העלילה ומעניקה לה את הקצב האנדלוסי של נשמת המחזאי. בהצגה שלו, אזולאי, מוזיקאי בעצמו, העניק לה מיקום מרכזי מאוד בדמות העיבודים והמוזיקה המקורית של אלעד ארד, והלחנים היפים של יסמין אבן שהתלבשו ככפפה עדינה על השירים של לורקה.

ההישג של אזולאי בהצגה נרמז כבר בתמונת הפתיחה כשהוא מעבה בצורה מקורית את נושא הסכין, ובהמשך במחוות קטנות המלוות את העלילה, כמו השימוש במניפות, ונראה כשלם ביותר בכל הקריירה המיוחדת שלו בכל תיאטרוני ישראל, ממסדיים, פרינג׳, ובתי ספר למשחק.

אך בעיקר זה הישג - אפילו אם צפוי - כאשר מגיעים לצוות השחקנים והשחקניות - במיוחד הן - שמגלמים את מגוון תפקידיהם, כל אחד ואחת כאילו הם הנושאים במשחקם את הלפיד ומעבירים אותו זה לזו כך שהאש תמיד שם. לוהטת גם התמונה המסיימת כשעל הבמה יושבות שלוש אלמנות - האם שאין לה יורש, אשת ליאונרדו עם העובר שברחמה, והכלה שנישאה ונותרה בבתוליה.

חתונת הדמים (צילום: מעין קאופמן)

הפלמנקו של שירי גולן 

אזולאי עיצב דמות אחר דמות בשיתוף עם השחקנים שלו והפיק תמונה קבוצתית מרתקת שמתוכה נפתחים הדלתות להבלטה של דמויות המשנה שביניהן ניצבת כסלע חרוש שרטות האם הגבוהה, דקת הגזרה של שירי גולן. ששערה השחור מתחבר אל שמלתה ויוצר דימוי של ציפור טרף.

ואף כי אינני שש להכתיר משחק עם תואר ״הגדול ביותר בקריירה״, דומה בעיני כי גולן, שלא מכבר הייתה אליזבת נפלאה ב״מרי סטוארט״, האם ב״רוחות״, הבת הבכירה ב״בית ברנרדה אלבה״, מגיעה כאן לשיאים חדשים, כשהיא מגלמת את אם החתן במשחק שיש בו קסם אפל ותנועה של ריקוד פלמנקו דרמטי מרתק. 

המקצבים השקטים של משחקה גוברים בהדרגה אל החיבוטים המתרפקים על הבן העתיד להותיר אותה בבדידותה בבית הגדול, עם הקדנצות החוזרות של האבל הנמשך על הבעל ועל הבן הבכור שנרצחו, התנועה המשלימה עם המציאות של החתונה המיועדת ולבסוף הסערה הגדולה של חופת הדמים. משחק שהוא ריקוד, וריקוד שהוא שירה.

אך מעבר לעיצוב האישי, גולן ואזולאי מצליחים לעצב את מערכות היחסים הסובבות את האם, במישרין או בעקיפין. זה חי מאוד במשחקו של תום אבני כבן האוהב והמסור שמבין כי עליו לחץ את עצמו גם מהחיבוק הפיזי המלטף ומנשק וגם מסגירה האידאית שאמו סוגרת עליו באבלה הנמשך. אבני מעצב זאת ברגישות נכונה ומוסיף על כך את סערת האהבה לכלתו והתשוקה המינית המתעוררת, לשווא, בליל הכלולות. 

אביגיל הררי מוצאת מפתחות יפים לשינויים המתחוללים בדמותה של הכלה. היא מאופקת נכון במפגש שבו אהובה משיג את הסכמת אמו ואביה לחתונתם,, נסערת במפגש המפתיע עם אהובה משכבר המעיר אותה אל בריחתם, ובמיוחד היא כבר בת דמותה העתידה כאלמנה שנותרה טהורה, אך הסביבה תנדה אותה עד יום מותה.

חתונת הדמים (צילום: מעין קאופמן)

חתן, מאהב, סכינים 

תום חגי חד מאוד בביטוי כלאו הנפשי של ליאונרדו, מול אשתו, שמעולם לא אהב, וכשהוא פורץ את חומות הכאב שנותר בו מהנתק מאהובתו כשהוא מגיע אליה ותובע את מה ש״שייך לו״. זוהר מידן נוגעת ללב בעיצוב דמותה של אשת לאונרדו, שמבינה בהדרגה את המציאות של חייה עם בעל מתנכר, והיא מצוינת במיוחד כשהיא ראשונה להבין את העתיד להתרחש בחתונה. 

יונתן צ׳רצ׳י ענייני בניהול המשא ומתן המסורתי באופיו שאבי הכלה מנהל על מכירת בתו בתמורה לחתן ורכושו, והוא חוגג בלב פתוח את נישואיה עד לרגע שבו נראה כי נחתה עליו מכת הקורנס של בריחתה. אוולין הגואל מעצבת ברוך את המסירות והמעשיות של המשרתת ובעיקר את יחסיה המיוחדים עם הילדה שגידלה ועתה ניצבת בפני גורלה הטרגי.

חתונת הדמים (צילום: מעין קאופמן)

אחרונות ומיוחדות שתי שחקניות שיכולתן ליצור דמות אפיזודית היא כמעט ללא מתחרה: מיכל ויינברג מביאה נשיות כשכנתה של אם החתן, שבאה לפטפט, לרכל ולרמוז. אך היא מופלאה בהמשך בדמות הלבנה שרואה בחשכת הליל את הסכין והדם. כמוה אורה מאירסון יוצרת שתי דמויות מעוצבות בקפידה - החמות שראתה הכל, ואחר כך מעצבת בפשטות יפה את המוות המופיע כקבצנית בדרכיהם האחרונות של המתים, כבר בשלב שהם צפויים למות,  

את הישגי המשחק הקבוצתי משלימות תמר גוב ארי, הדס לטרי, שרון נאה, וגיל פישמן הן הנערות בשחור הממלאות את חרכי הבמה בתנועה שעיצב עמית זמיר, בזמרה ובנוכחות המחוזקת על ידי אלירן הרוש, אליעזר סודאי ודני שפירא כנערים וחוטבי עצים. 

הנה כך, תיאטרון באר שבע שב ומראה כי אפשר להעלות כאן את הקלאסיקה הבימתית לדורותיה. יהיה זה עוול אם לא תימצא דרך כלכלית ומעשית לייצא אל הפריפריה של מרכזי התיאטרון הגדולים את ההצגה הנפלאה שיצר כפיר אזולאי, בעיצוב מושלם ועם שיאי משחק, ובראשם אלה של שירי גולן. בינתיים, וכיוון שזו הצגה הנמשכת רק 90 דקות, אפשר להגיח לשם ולחזור ברכבת, באוטובוסים וברכב הפרטי. כדאי מאוד.

חתונת הדמים (צילום: מעין קאופמן)