החלטה נועזת להעלות את המחזה הסוריאליסטי של המשורר-מחזאי הספרדי לורקה מתנפצת בתיאטרון הסימטה לרסיסים של יומרה.
אמנות הקהל
אפשר להבין את כוח המשיכה של מחזות לורקה. יש בהם דם, תשוקה, כאב – אפילו כשמדובר בקומדיה. ויש בהם פיוט שהופך אותם לגן מילים פורח. שבים ומציגים אותם, ובעיקר את השלושה שמאתגרים במאים ושחקנים בלי הרף – "ירמה", "חתונת הדמים", "בית ברנרדה אלבה".
אבל בתכנייה הנוצצת שהוכנה בתיאטרון הסימטה, בפרק הביוגרפיה של לורקה אין להם זכר, וגם לא לחמש השנים האחרונות בחייו, ואפילו לא לעובדה שהוא נורה למוות במלחמת האזרחים שקרעה את ספרד.
ההסבר היחיד שאני יכול להעלות בדעתי לחסר הזה הוא שבתיאטרון הסימטה מבקשים להעצים את חשיבותו של המחזה "הקהל" שלורקה החל לכתוב בניו יורק ב-1929 והמשיך לעבוד עליו כשעבר באותה שנה לקובה. כי מבחינת תיאטרון הסימטה, כפי שכותבת המנהלת שלו עירית פרנק, מדובר ב"הזדמנות יוצאת דופן, הזדמנות חד פעמית, להעלות מחזה שהוא יצירת מופת. יצירה שנותנת לנו את התחושה שאנו נוגעים בשובלו האין סופי של האל האוניברסלי".
ואם לא די בכך, במאמר המנתח את הרקע למחזה, את המתרחש בו ועוד מובא ציטוטים מדברים של לורקה המדברים על המחזה, כ"מעמיד אותנו בעולם תיאטרלי חדש". אולי יש בכך מן האמת אך הציטוט המעניין יותר הוא דווקא זה שבו לורקה אומר "מה שיבוא אחרי זה יהיה יצירתי האמיתית".
ומה בא אחרי "הקהל"? אכן, המחזות שבאמת יכולים להיחשב כיצירתו הבימתית הגדולה – "חתונת הדמים", "ירמה", "דוניה רוסיטה הרווקה" ו"בית ברנרדה אלבה". לא שזה משנה לעצם העובדה ש"הקהל" הוא בהחלט מחזה מעניין, פיוטי וסוריאליסטי, עמוס סמלים, שעיסוקו באמנות הבמה, ואגב כך באמנות הקהל, אם אפשר לכנות כך את נהייתנו לראות הצגות תיאטרון או אמנויות במה אחרות.
וזה בהחלט גם מחזה בעייתי, שמחברו האמין ש"אין להקת תיאטרון שתעלה אותו ולא קהל צופים שיסבול אותו, מבלי שיזדעזע...היצירה שלי לא נועדה להיות מוצגת; היא כמו שהגדרתי אותה `שירה שנועדה לשריקות בוז`" הדברים מצוטטים לא מתוך התכנייה אלא מהאסופה של כתבי גרסיה לורקה "חלום וברונזה" שערכה רנה ליטוין ויצא בהוצאת הספריה החדשה לפני כחמש שנים.
עלילה סוריאליסטית
אם קלטתי נכון את הטקסט, בתרגומו של יובל זמיר שגם ביים את ההצגה, אכן מדובר בשירה (ועל כך גם מעיד התרגום של ליטוין לשתי התמונות הראשונות שכללה באותה אסופה). וזאת שירה שאיננה ראויה לשריקות בוז, ובהחלט אפשר להבין וגם לשמוח על הנכונות להתמודד עמו, ובידיעה ברורה שלא שמדובר במחזה נגיש וקל, לא למבצעיו ולא קהל.
המחזה נכתב בעקבות קץ יחסיו של לורקה עם הצייר סלוודור דאלי, שהעדיף בסופו של דבר לקשור את חייו עם אישה (גאלה), והעלילה שבמחזה, עד כמה שאני יכול לתמצת אותה, מעמתת מחזאי מצליח (המייצג את דמותו של דאלי) עם בגידתו באמנותו ובאהובו גם יחד.
זאת איננה עלילה ליניארית או ריאליסטית, אלא מעגלית, סוריאליסטית, המשתמשת בסמלים מוכרים מתחומי הדת הנוצרית (ארבעת סוסי האפוקליפסה, שלושת המלכים הבאים אל ערש לידתו של ישו וישו על הצלב) והתיאטרון ("רומיאו ויוליה"), ומעתיקה אותם, במישרין או באמצעות הבימוי, למתחם המשמעויות המיניות.
לכל תמונה, לכל דמות יש רקע היסטורי פרטי או כללי, אך הדימוי המרכזי של הקהל מוגש בדמותם של ארבעה סוסים לבנים ושלושה גברים מזוקנים שאחד מהם, שאמור להיות בן דמותו של לורקה, הוא זה שגורר את המחזאי למסע פסיכדלי (ולא פסיכודאלי, כפי שזמיר כותב בהתלהבות נוכח צירוף המקרים לשמו של דאלי) אל האמת של התיאטרון "התיאטרון שמתחת לחול", כנאמר במחזה, אשר בו נחשפת האמת שמתחת למסיכות.
מפחידים את הקהל
יובל זמיר ביים את ההצגה באולם הגדול של תיאטרון הסימטה, כשהתמונות השונות מוצגות על שלוש במות הסוגרות על הקהל היושב על כסאות מסתובבים. זה מאפשר לחסוך זמן של חילופי תפאורה (וההצגה נמשכת שעה ועשר דקות בלבד) ויוצר את התחושה של תנועה, כמעין מטוטלת של זמן.
דלית ענבר ואבי פליט עיצבו את הבמות, התלבושות, הפאות והאיפור, בנאמנות לדרישות של לורקה, והמוזיקה של רן בנגו משחקת תפקיד חשוב בהצגה הזאת ובעיקר משרתת את התחושה הסוריאליסטית. בוריס סבידנסקי ויעקב תמרי עיצבו את התנועה, שהתגברה על מגבלות משטחי המשחק, ואלכסיי סבידנסקי עיצב תאורה יפה (למעט הקטע הארוך בעלטה לקראת הסוף עם שלושה פנסי כיס, שאחרי ההצגה התברר כי נולד בגלל הפסקת חשמל).
אלא שכל אלה לא יכולים לחפות על כך שמדובר בהצגה שכל כוונותיה הטובות נשברות לרסיסים. הבימוי של זמיר לא הוסיף מימד אנושי לדמויות, לא יצר קוהרנטיות ומשמעויות, ולא חילץ מ-12 השחקנים הצעירים משחק שאיננו מוחצן בעליל, כשהם מתחרים זה בזה בבליעת הטקסט או בדיקלומו חסר הפשר, צעקני בדרך כלל.
לתיאטרון הסימטה יש ותק היסטוריה כחלוץ הפרינג`, וכל הרפתקה שלו ראויה לתשומת לב מלאה של קהל שוחרי התיאטרון, ופירושו של דבר שזה מחייב את היוצרים שלו להבין את מה שלורקה הבין, טען בתוקף והוכיח במחזותיו הגדולים: לא להפחיד את הקהל בסמלים ומצבים שאיננו יכול למצוא עצמו בתוכם או כמייצגים את עולמו.
לפרטים נוספים
15/01/2006
:תאריך יצירה
|