משייקספיר אל ורדי

אחד הדברים המרתקים ב"מקבת" של ויליאם שייקספיר, ובמפתיע גם באופרה של ג׳וזפה ורדי, הוא בהיותו יותר מהצצה חטופה לתוך מערכת היצרים, השגיונות והמחירים של השלטון. אין במחזה רומן, וורדי ידע לעצור את היד המקצועית שלו לפני שהוסיפה דואט או אריות של אהבה, או לפחות נאמנות אישית בין הבעל תאב השלטון לאשתו בת-השטן. מבחינה זאת לבדה יש ל"מקבת" האופראי בעיה: הוא איננו פופולרי ואיננו מזדמר.

אבל האופרה שנכתבה ב-1847, מיצירותיו המוקדמות של ורדי, היא יצירה מהפכנית בכל מהלכיה, ומרהיבה ביכולתו של המלחין לבטא בתזמורים מתחלפים, בשכבות מתנגדות, ובמה שחצי מאה אחר כך  יתפתח לריאליטי-מוזיקלי (הווריזמו) של מבוכי הנפש של גיבוריו. יתר על כן, יותר ויותר גוברת ההכרה במעמדה הבכיר כאופרה בעלת אמירה פוליטית אוניברסלית לכל עת מאז ועד היום. 

מקבת (צילום: יוסי צבקר)

ההקלטה החיה מ-1952 עם מריה קאלאס בלה סקאלה היא אחת ההוכחות לחשיבותה, ואבן בוחן מכשילה למיטב הזמרות ששרו את הליידי אחריה,  ואפשר להצטער כי התכנית להעלות האופרה שם ב-1958 עם ארטורו טוסקניני וקאלאס לא הבשילה עקב מותו של המנצח הדגול.  

ליברית האופרה שכתב פרנצ׳סקו מריה פיאווה, ובהמשך קיבל תוספות מאת אנדראה מפיי, נאמן במידה רבה למחזה של שקספיר, כפי שניתן לראות בסיוע תרגום הכתוביות של ישראל אובל, שהשכיל לשמר את הרוח, ההטעמה והגוון המקוריים, ואפילו בקטעים של פיאווה ומפיי. ומשום שוורדי הוא ורדי, הוא תמצת וויתר (לצערי) על מה שנראה לו מיותר - כולל תמונת השוער אחוז האימה מנקישות הלילה המבשרות על הרצח, וגם על המונולוג הגדול של מקבת אחרי מות אשתו. 

מקבת (צילום: יוסי צבקר)

מולדת כזאת איננה אם

בעיקרה האופרה הזאת מספרת על תאוות שלטון גלויה וברורה: המכשפות מנבאות למקבת את הרהוריו הכמוסים כי יעלה לגדולה ואף ימלוך על סקוטלנד, ואשתו מתכננת ומפיקה את מימוש  הנבואה בו בלילה, ואחר כך גם נקבע גורלו של בנקו. התכנית משתבשת, בנו של בנקו ניצל, והאציל הסקוטי מקדאף חובר אל מלקולם, בנו של המלך שנרצח, וביער בירנאם הם מכניעים את מקבת. העם שר תהילה ותקווה לשלום. 

פיאווה, בהתאם לרוחו הלאומנית של ורדי,  לא רק גרע מהמקור אלא הוסיף מרכיבים מרגשים שהבולט בהם אולי מגיע במערכה השלישית, כאשר המקהלה מקוננת על מחיר הדמים שהעם משלם על מאבקי השלטון: ״מולדת כזאת איננה אם״, הם שרים, וההקשרים המידיים אינם מאחרים  לבוא. ודאי לא כשהמילה האחרונה היא ״שלום״ והבימוי מלווה אותה במתן סכין נוטף דם למלך החדש. 

ורדי גם הרחיב את השתתפות המקהלה, השלמה או המפוצלת, במידה שאין כמעט דומה לה במכלול יצירותיו, וקבוצת הנשים היא מחוללת הדרמה כמכשפות המנבאות ודואגות להגשמת נבואותיהן כמו בתמונה שהן מבריחות-מצילות את בנו של בנקו, שלדבריהן  יהיה אבי שושלת מלכים בסקוטלנד.    

מקבת (צילום: יוסי צבקר)
  
המקהלה מככבת  

ההפקה בבימויו של  ז׳אן קלוד אוברה היא שדרוג מפוכח של ההפקה שהעלה כאן לפני 16 שנים, מחודדת יותר - ואולי אלה אנחנו הנענים טוב יותר לרעיונות שבשעתו תהינו או מתחנו ביקורת עליהם. הפעם, על הבמה הכמעט ריקה שעיצב אז ועתה קני מקקלן, התפאורה האמתית הייתה זו של התאורה בעיצובו המשוכלל של אבי יונה בואנו (במבי), אף הוא מבוגרי אותה הפקה. 

תוספת חשובה אליהם הייתה הבחירה בכוריאוגרף יורם כרמי, שתרם להפקה ולמקהלות עיצוב תנועה מרשים והפך את מקהלת הנשים-המכשפות למקהלת-בלט קלאסית בתנועה מדויקת, אפקטיבית, עם שלוש רקדניות מקצועיות כראשי חץ מחוליים.

על הצד המוזיקלי ניצח ברהיטות מהוקצעת ומדויקת עמנואל ז׳ואל-הורנק, שידע להאזין לזמרים על הבמה, ושלט היטב ברזי התזמורים המשתנים, שיכולים להכשיל כל ביצוע. למרבה השמחה נגני התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון, ובעיקר נגני כלי הנשיפה, מעץ וממתכת, ומקהלת האופרה בהדרכתו של איתן שמייסר, ובעיקר הנשים, נענו למנצח והניעו את העלילה על פסיה.

מקבת (צילום: יוסי צבקר)

סולנים מרשימים

כצפוי הביצוע הסולני עמד במרכז העניין, וקיבלנו ליידי מקבת מצוינת בדמותה של הזמרת מריה פיה פישיטלי, שידעה לצבוע בקולה את תהליכי העלייה והנפילה שלה ושל מקבת. ורדי לא רצה זמרת עם קול יפה ופישיטלי עשתה את הנדרש על ידו, החזיקה את רסן החלק הראשון של הערב, ובמיוחד את השליטה בתמונת ההכתרה, והשלימה את החלק השני בעיצוב מרשים של חרדה ואחר כך של טירופה.

זמר הבריטון לוצ׳יו גאלו היה מרשים כמקבת, שוורדי קצת מענה אותו במשימה המוזיקלית המורכבת שכתב לו. אין לו אריות, אלא משפטים קטועים, כנקרע בין תאוותו למלוך לבין רתיעתו המוצהרת ממעשה הדמים הנדרש לשם כך. כאשר המצפון והטירוף אוחזים בו - ומהר מאוד גאלו מעמיק את עיצובו הקולי, ששיאו בתמונת ההכתרה והופעת רוחו של בנקו. בחלק השני מקבת הוא המרכז,וגם זוכה סוף סוף לאריה נהדרת המסכמת את המחיר הכבד של פשעיו.

זמר הבס ריקרדו זלאטו כבנקו, וזמרי הטנור גסטון ריברז כמקדאף ואיתן דרורי כמלקולם, הוסיפו גוונים יפים לצלילים הקודרים המאפיינים את היצירה. מצוינים בזמרתם ובמשחקם בתמונת הטירוף האחרונה של ליידי מקבת היו ענת צ׳רני כבת לוויתה ויאיר פולישוק כרופא.

לסיכום ״מקבת״ חזרה לאופרה הישראלית מהוקצעת ומפוכחת, וההנאה ממנה מובטחת למי שרוצה גם שייקספיר וגם ורדי במכה אחת.

 
מקבת (צילום: יוסי צבקר)

לרכישת כרטיסים