מכאן אל מה שהיה

״להקת קולבן דאנס״, שהחלה דרכה כ״קומבינע״ לפני 20 שנה, היא יציר כפיו של אמיר קולבן, רקדן סולן בעברו שלקח את המושכות והרסן והקים בירושלים להקת מחול שעמה יצר בקביעות, ככוראוגרף וכרקדן. כשהתחיל הוא לא האמין שיחזיק מעמד, אך חלף עשור, והספקות החלו להיעלם, הגאווה החלה לפרוח עד כדי כך שב-2008 נקבע שמו כשם הלהקה, ועוד עשור חלף ואפשר לחגוג.

בהחלט יש סיבה לחגוג כאשר בתנאים שלנו להקות מצליחות לשרוד - בעיקר בעזרת הופעות בחו״ל - ולטשטש בכך את חרפת היעלמן מהמפה של להקות אחרות, ואפילו גדולות ומרכזיות כמו ״בת דור״. את חגה של ״להקת קולבן דאנס״ תציין בקרוב יצירה חדשה של מייסדה, ועד אז הוא מצא דרך מקורית להתחיל את אירועי השמחה באמצעות יוצרים שבעבר רקדו בלהקה, ובשש יצירות קצרות ומקוריות נתנו מבט עכשווי אל כמה מיצירותיו שהופיעו בהן.

בהכללה הם יצרו ערב מחול מעניין שנמצאו בו גיוונים מעניינים של דואטים, ורק סולו אחד, שבדרך זו או אחרת מציעים את מה שמוגדר כ״שש תשובות לשאלה אחת״, גם אם זו לא הוצגה לקהל ואין לדעת מי מהמשיבים עליה ענה כהלכה. אבל מאחר שהתכנייה של המופע נותנת פירוט מלא והסברים ביחס לכל יצירה וזיקתה ליצירה מהעבר - ניתן לשער כי אותה שאלה היא זו שמעסיקה יוצרים בכל הזמנים, ודוחפת אותם ליצירה. 

גשר, רשת, גוף
 
היצירה הראשונה שפתחת את ערב המחווה הייתה Older Cheers של היוצרות-מבצעות עירית עמיחי וארין שאנד, עם מוזיקה מקורית של יחיאל חמו. הן בחרו להתמקד בשתי דמויות ילדים מיצירתו של קולבן ״בבל״ שהועלתה ב-2011, שבה הילדים היו כלואים על גשר עשוי קוביות לבנות. ביצירה החדשה, המתנהלת אף היא על הגשר, נוצר דואט של אישה עם הילד הפנימי שבה. הגשר מתפרק ומסמן את השינוי שהאישה עתידה לעבור. הילד ילווה אותה עד לנקודת האל-חזור. 

הדיאלוג התנועתי המעניין של עמיחי ושאנד והביצוע המדויק שלהן הוליכו, ואף התחברו, אל יצירתה של מעיין זוהר ״לדבר לקיר״ שנוצרה בהשראת ״אינטרפייס״ מ-2008, ובוצעה באנרגיה מדויקת בכל שלביה על ידי זוהר ואמיר מי-טל. את הגשר הפיזי של הדואט הראשון מחליף ביצירה המקסימה של זוהר הרשת החברתית, שממנה ובאמצעותה מתנהל מרדף אחר תקשורת בינאישית, במילים ובעיקר בתנועה התופסת את מקומן ומגלה את שפת הגוף.

זו גם השפה המובהקת שפיתח הכוראוגרף והרקדן נדר רוסנו ביצירת הסולו היפה ״כתף גאה״ המתכתבת עם היצירה ״חדיר״ מ-2006, שבה היה רקדן-יוצר. שם וכאן נבחנת שאלת קיומו ואיומו של המוכר, הביתי, שנחשף לפתע במוזרויותיו. אצל רוסנו זה הגוף, המחפש את זהותו מתנועת החיכוך של הכתף ברצפה ועד להנקתו ליציבה שאיננה שוקטת ומתוך הסערה שבתוכו הגוף מחפש את המקלט האינטימי האישי שהוא בה בעת מוכר וגם זר. 

לדבר לקיר - מעיין זוהר ואמיר מי-טל (צילום: קייטלין חפר)

מתח, מין, מוות

והנה שוב נוצר חיבור מעניין בין יצירתו של רוסנו לזו שבאה אחריה, BOUND של מאיה מכלל גלפנד, שבחרה לבחון את הגבול בין האינטימיות לבין האוטונומיה, בהתייחס ל״חדיר״ וגם ל״צ׳רלי מנדלבאום״ מ-2013, שבהן עלה הנושא של הגבול הזה. ההקשרים בין אלה ליצירה החדשה, בביצוען היפה של גלפנד וטלי פרץ לאור, לצלילי המוזיקה של יונתן דסקל, יצרו מרחב תנועה מקורי, שהכיל מתח, ונפתח בהרפיות שמצאתי בהן חן של הומור.

הומור הוא לכאורה נקודת המוצא של היצירה החמישית Match מאת עודד רונן וג׳ואל בריי, ובביצועם המרתק. כמו יצירתה של מעיין זוהר גם כאן ההתייחסות היא ל״אינטרפייס״ מ-2008, שבה השניים היו רקדנים שותפי יצירה. הפעם הם מעתיקים את המרחבים הגדולים של הרשתות החברתיות למערך יצרי אינסטינקטיבי, כנגד חומת המודעות העצמית, ובוחנים את חוקי המשיכה, מיניים ואחרים, באמצעות מחוות תנועה השואבות מניסיונם וחוויותיהם כצורכי האפליקציות המפתות. הומור, אלימות, בדידות, כאב וקצת, או רק נדמה, אהבה. 

Match - ג'ואל בריי ועודד רונן (צילום: sansserif)

את קסמן של היצירה הזאת ושל המופע עד אליה השלימו בדרך מקורית מרתקת מירב דגן וסתיו מרין ביצירתן ״תתקרבי״ המתייחסת לשתי יצירות - ״המוות והעלמה״ של פרנץ שוברט שהושמעה ב״כרונוס סמייל״, יצירה מוקדמת של קולבן מ-2000. דגן ומרין, כל אחת באמצעות גופה העומד על מקומו, מביאות ביטוי תנועתי מהדהד את הקולות שהן משמיעות, באוניסונו או בהנגדה, כשהן בוכות או צוחקות, כועסות או מפייסות, מתנשפות, נחלשות ומתחזקות - סדרה מרתקת שבה הזמן הוא הנע במהירות מהעבר אל העתיד לבוא. 

 

תתקרבי - מירב דגן וסתיו מרין (צילום: אופיר בן שמעון)

בסיכומו של דבר נותרה על מכונה חידת השאלה שהיוצרים התבקשו לענות עליה, אבל שש התשובות עליה שהם נתנו יצרו את המחווה הראויה והמעניינת לאמיר קולבן, יצירותיו ולהקתו המציינת את 20 שנותיה.