כל הכישרונות שהושקעו בהפקה של שמואל הספרי אינם מצליחים להסתיר את האמת הגסה ואת היומרה הכוזבת של "נתניה" בקאמרי.
מסרבים להתפנות מהעולם
עלילת "נתניה" מתרחשת בבית אבות בעיר היהלומים ועוסקת בניסיון לסגור את המקום ולמכור אותו בעסקת מקרקעין גדולה. בעל המקום עוצר קבלת קשישים חדשים ומייחל להסתלקותם של ארבעת האחרונים המפכים חיים ובריאות יחסית, הלוואי על כולנו בגילם.
אחד מתחיל את הבוקר בנגינה על אקורדיון, אחת רואה הכל ויודעת הכל מאז ימי הפרטיזנים, ובלילה צועקת "כלניות!", אחרת יפה ואצילה וחזקה שמנהלת רומן עם קשיש אריסטוקרטי. הספרי שם בפיהם טקסטים והעמיד אותם במצבים בחזקת "ישחקו הקשישים לפנינו". הם כמובן אינם מודעים לשאיפתו הנדל"נית של בעל המקום.
הם גם לא גוססים ולא במצב בריאות כזה שאפשר לבנות על כך שיתפנו מהמקום. אלא אם כן העובדה שאם הבית, שחקנית שפרשה מהתיאטרון, מחלקת להם את אותו כדור שינה השמור בכיסה הוא זה שנועד לזרז את התהליך, לפחות מכיוון שאין כסף לקנות תרופות או משהו בדומה.
והנה מגיע למקום דייר חדש, נטול חיים לחלוטין. ואז, דווקא כשהלקוח החדש הוא כבר שכיב מרע, חסר הכרה, עם רגל אחת לפחות עמוק באדמה, דווקא אז בעל הבית (שהוא דתי, איך לא) מבין שהתכנית הנדל"נית שלו עולה על שרטון. הלקוח החדש מתברר היה אותו גבר שעמד לשאת לאישה את הקשישה האצילה לפני חמישים שנה, ובלחץ הוריו זרק אותה ממש לפני החתונה. אז יש לנו כבר זווית חדשה לעניין כולו, המצדיקה את חששו של בעל המקום.
בייאושו כי רב הוא מחליט להתיש עד מוות את הקשישים המסרבים להתפנות מהעולם הזה באמצעות נשף ריקודים סוער מסעיר ומתיש נוסח "הם יורים גם בסוסים". לא שנראה את המאורע הזה – כנראה מתוך הבנה ברורה של יוצרי ההצגה שאחרי כשעה אנחנו כבר מותשים דיינו.
וזה לא הכל, תאמינו לי. יש גם מרדף דמיוני אחרי עב"מים, ולבעל המקום יש בן מרדן שמאוהב באם הבית שהיא, איך לא, המאהבת של בעל הבית.
להשאיר במרתף
שמואל הספרי מביא בתכנייה את פשר "נתניה" שלו, שנכתב בסוף 1997, שנה אחרי עליית בנימין נתניהו לשלטון ותחילת תהליך ההפרטה, "שהרס מהיסוד את הסולידריות של החברה הישראלית ואת עקרונות מדינת הרווחה הסוציאליסטית". יחד עם מיקומה המרכזי של ש"ס וערכיה, התקופה הזאת נראית להספרי כ"רעידת אדמה בקשר לסדרי העולם הישן בארץ. ההיסטוריה של ארץ ישראל נכתבה מחדש".
טוב, אולי גם נכון, אבל זה לא כל כך בא לידי ביטוי ב"נתניה". גם לא שאר הנתונים שהספרי מזכיר כולל דו"ח העוני שהתפרסם לפני כחצי שנה אחרי שנתניהו התפטר מממשלת שרון. אבל זה לא כל כך צריך להדאיג, כי לא נתניהו ולא ההפרטה וגם לא ש"ס הם הנושא. גם אין סימן להשראה שלהם. או לעדכון של מה שנכתב לפני שמונה שנים למציאות של ימינו.
והכי מעניין שגם אין ב"נתניה" מה שהספרי מגדיר כ"תיאור של חבורת קשישים בני דור המייסדים שביתם נגזל מהם, פועלם נמחק וזכויותיהם נשללו". וזה אפילו לא מצחיק כשזה מבטא עבור הספרי, לדבריו, את "עידן נתניהו". עכשיו, באמת, הבנתי סוף סוף למה לעניין הזה קוראים "נתניה".
אני מתנצל בפני הכישרונות של רות דר, אלדד לידור, מיכה מרגלית, רוזינה קמבוס, רבקה מיכאלי, יוסי גרבר, אלברט כהן, ניסים זוהר, אורי גבריאלי, גסאן עבאס, וטל מוסרי על כי אסתפק הפעם בהצדעה סימלית וכנה לנכונותם לעשות כל מה שהם יודעים ויכולים כדי ש"נתניה" תלבש מסכה של תיאטרון.
ואינני מבין, באמת, בשביל מה היה צריך לגאול את "נתניה" מהמרתף הראוי לו, ומה שיכנע את מנהלי הקאמרי לרדת עד לשם.
לפרטים נוספים
16/01/2006
:תאריך יצירה
|