ערכים ותפישת עולם

כאשר עולה הצגה או מופע שכותרתו ״בשורות נעימות ומשיבות נפש״ אין מקום לטעויות ביחס לזהות היוצר. השם העולה מיד הוא שמה של נעמי יואלי שיכולתה הנדירה היא לקחת סיפורים קטנים, חפצים ורגעים אישיים או לאומיים ולצרף מהם מופע, בדרך כלל אינטימי, שיש בו אמירה הגדולה מסך כל מרכיביו.

אבל כאשר קבוצת תיאטרון רות קנר חוברת אל יואלי ואל שותפי היצירה המזוהים עמה, מעצב תפיסת החלל הדס עפרת, חתן פרס ישראל לתיאטרון השנה, והמלחין יוסי מר חיים, אלה לא רק בשורות נעימות אלא גם הבטחה למשהו שונה כפי שמתברר מהר מאוד. והשונה הוא לא רק באופיו של המופע אלא גם בתוכנו ובמקורותיו.

אלה נפלו לידיה של יואלי בדרך נס, כאשר נזילה בצנרת בדירת אביה בירושלים גילתה צרור של עשרות מכתבים, רטובים ובחלקם הדיו כבר נמרחה, שלאחר ייבוש נחשפו כמכתבים של משפחה איינלגר מטרנופול, בגליציה שבפולין, אל הבן שלמה (לימים, אביה של יואלי) שב-1934 בחר להגר לפלשתינה. מכתבים שנשלחו משם, לעתים כגלויות, שמחיר שיגורן ״זול יותר״ כפי שהמשפחה מתנצלת, עד מאי 1941.

הגילוי הזה עדיין לא חשף בפני יואלי את מה שהיה צפון בהם, אך כעבור זמן מימנה את תרגומם על ידי לילה הולצמן, וב-2008 נולד תחקיר אקדמי מיוחד של בנה, אורי יואלי. הוא מצא בשורות הכתובות בעט, כדברי הסיכום של עבודתו ״ערכים ותפישת עולם״ שעברו מדור לדור, משם לכאן.

אלה, יחד עם מה שלא נכתב, על ״כיבוש טרנופול על ידי הנאצים, הרציחות, הריכוז בגטו, ההשמדה השיטתית״ האיר את עיניה של נעמי יואלי לראות סיפור של משפחה אחת המאיר את סיפוריהן של משפחות רבות, שמצטברים לסיפורו הקולקטיבי של העם היהודי במזרח אירופה בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה ובשנותיה הראשונות.

בשורות נעימות ומשיבות נפש (צילום: אלדד מאסטרו)

בבית הכל בסדר גמור

המכתבים הם מסמך המורכב משרשרת של ענייני חולין, דאגות, שמחות כמו לידת נכד או סיום בחינות בגרות, ויש בהם גם רגעים קטנים של פיוט המעניק למכלול גוונים של אור וצל, ויש בהם הומור, ויש גם להט פוליטי של רוויזיוניזם ואנטי-קומוניזם, וכן, גם ציונות. האב, האם, האחים והאחות הקטנה אינם רק שם וחתימה בדיו אלא בעיקר דמויות חיות, שהן עצמן המחברות של סיפורן. 

דמויות שאינן מודעות להיותן גיבורות טרגיות, שגם ברגעים האחרונים, יש להן בשורות נעימות ומשיבות נפש, ועדיין ההורים אינם מאפשרים לאח הצעיר לצאת גם הוא לפלשתינה, וביולי 1939, בשפתה התמימה של זיסל, הבת הצעירה, ״על שפת הנהר מזג אוויר יפה, המים והשמש מחכים. אז הכל טוב.״ ובתחילת 1941, בטרם יילקחו הבית והעסק, ״אנחנו מרוצים… בבית הכל בסדר גמור… אנחנו בריאים ומרוצים.״   

אי אפשר להישאר אדיש לחומרים הפשוטים כל כך. הדימום של הזיכרון הפרטי של הצופה מתחבר אל האשליה המכאיבה המהדהדת מתוך המכתבים. וזה אולי הייחוד וההישג של נעמי יואלי בהחלטתה להפיק עבודה בימתית מהמכתבים, ולהשתמש בתחקיר האקדמי של בנה כמצע דרמטורגי.

אף כי חלוקתו של המחקר לחמישה פרקי זמן בהתאמה לחמשת גופי המכתבים שקבע להםֿ, יצרה משהו דמוי ״מחזה בחמש מערכות״, נותרו התהייה איך מעתיקים אותו ל״הצגה״, השאלה ״איך ״עושים״ מכתב על במה, ומה הדימוי הבימתי שניתן לייחס, למשל, למכתב על גרביים, או על חוזקן של תיבות הדרים? 

בשורות נעימות ומשיבות נפש (צילום: אלדד מאסטרו)

מינימליזם בימתי ומשחק מעודן

השאלות האלה, שאותן הציבה לעצמה ולשותפיה, חיברו את יואלי עם קבוצת התיאטרון של רות קנר, ועם ארבעת השחקנים המופלאים טלי קרק, עדי מאירוביץ׳, רונן בבלוקי ושירלי גל-שגב. הם נענו לאתגר ובעיצוב ישיר, אך מעודן, החיו את המכתבים והגלויות והעניקו להם זהות ואפיונים קטנים, גם כאשר החליפו ביניהם את ה״תפקידים״ של הכותבים, בתנועה שנוצרה בסדנה בהדרכת שלי פלמון, בבגדים שבחרה עבורם שירלי גל-שגב, ועם ליווי אמנותי של רות קנר ו״עין שלישית״ של מרית בן ישראל.

נעמי יואלי כמספרת התערבה מפעם לפעם במתרחש, הצטרפה לזמרה או ניצחה עליה, ואף הביאה ״הפוגה קומית״ בדמות מופע מסכתי קצר, מסוג אלה שהיו נהוג בתנועות הנוער, עם קטע מתוך הפואמה הפולנית ״אנהלי״ מאת יוליוס סלובצקי, בתרגום של שמשון מלצר, שהופיע ב-1978 בהוצאת ״עקד״. בהמשך היא גם הביאה שלושה מכתבים של הבן כשהחל לעבוד בים המלח, אחד מ-600 פועלים כולל 200 ערבים.

בעידודו של הדס עפרת נקבעה תפיסת במה מינימליסטית. על רצפת הבמה, באולם שידלובסקי במוזיאון תל אביב, הוא קבע ארבעה מדפי אור, שבנה רוני נעים, שבהם השתקפו צילומי מכתבים. לפני ארבע הכיסאות של השחקנים הונח מדף אור נוסף ועליו שלושה ״סממני לבוש״ - צווארון מקרמה של האם, צווארון מלחים של הבת, ועניבת פרפר של האח. מקטורנו של האב הונח ברישול על הכיסא המיועד לו. והנה זה ארון וחדרים בבית מגורים משפחתי.
המינימליזם הגיע גם מכיוונו של המלחין יוסי מר חיים, שבחר לוותר על כלי נגינה, למעט מפוחית פה המחברת את הגולה עם ארץ ישראל, מאחר שלמעט אזכור של שיר פולני ליום הולדת, אין במכתבים שירים ואין בהם אזכור מוזיקלי. אבל הוא הפך כמה מכתבים, או שורות מתוכם, לשירה א-קאפלה של השחקנים, בהדרכתה הקולית של מיכל אופנהיים. אלה רגעים מצמררים בתום המאיר מתוכם, ודוקרים ברמיזות להדי המלחמות.


בשורות נעימות ומשיבות נפש (צילום: אלדד מאסטרו)

התוצאה היא עבודה בימתית מרגשת המורכבת ממעט חפצים, ארבעה כיסאות, ועוד ארבעה כסאות נוח, ואוי למנוחה הזאת, תאורת חדר, חמישה פרפורמרים, מרתקים בכל רגע במבעם ובמגע האינטימי, וביחד עם כחמישים הצופים שמקיפים אותם משלושה עברים הם יוצרים את העולם של ״בשורות נעימות ומשיבות נפש״.