יצירתו המונומנטלית של ורדי זוכה באופרה הישראלית למימוש מוזיקלי משובח בדרך כלל, בהפקה נטולת השראה מיובאת מבלגיה.
דרמה של אהבה ופוליטיקה
את האופרה הזאת שוורדי כתב על פי מחזהו של פרידריך שילר צריך לשמוע. אשדות של מוזיקה נפלאה נשפכים בה מתחילתה ועד סופה, ובכל תמונה יש חידושים והפתעות, קטעים ליריים נוגעים ללב, שמחברים בין רגעים גדולים של דרמות חושניות ואינטלקטואליות, ותזמור עשיר בגוונים וברעיונות.
היא מונומנטלית ולא רק על שום אורכה – בגירסה האיטלקית הקצרה בת ארבע המערכות שוורדי התקין עבור הלה-סקאלה, ומבוצעת עתה באופרה הישראלית היא נמשכת יותר משלוש שעות כולל הפסקה אחת (בדרך כלל יש לפחות שתיים). היא מונומנטלית משום שוורדי מצא לה מכלול מוזיקלי רחב יריעה ומגוון אף יותר מהפופולריות יותר ביצירותיו, למעט אולי "סימון בוקנגרה" ו"אותלו".
עלילת האופרה נטועה עמוק בהיסטוריה של אירופה באמצע המאה ה-16,מיד אחרי מותו של הקיסר שארל החמישי, שהיה גם מלך ספרד. במרכז העלילה ניצבים יורשו, פיליפ, ובנו מנישואיו הראשונים, דון קרלו, שנועד לשאת לאישה את אליזבטה, בתו של הנרי ה-2, מלך צרפת. השניים נפגשו והתאהבו, אך בעקבות מות מרי טודור, בתו של הנרי ה-8 מלך אנגליה שהייתה אשתו השנייה של פיליפ, החליט פיליפ כי הוא ולא בנו קרלו יישא לאשה את הנסיכה מצרפת.
כל זה מתרחש לפני עלות המסך על האופרה, שמתפתחת כדרמה של אהבה לא ממומשת בין קרלו לאליזבטה, שיוצרת קנאה בין קרלו לאביו, חשדות של פיליפ באשתו וזאת בנוסף למעורבות של אישה נוספת, הנסיכה מאבולי, המאוהבת בקרלו ומחפשת דרך לנקום בו. ברור שמישהו במשולש הזה יהיה חייב למות בסופו של דבר.
אלא ששילר, ובעקבותיו ורדי, לא חיפשו מלודרמה רומנטית אלא חומר פוליטי, כל אחד מנטיות לבו, ואת זה הם מצאו בשני תחומים: המאבק בין הדת למדינה – ובמקרה הזה מדובר באינקוויזיציה הקתולית בספרד, ובמאבק על חירות עמים – ובמקרה הזה מאבקם של בני פלנדריה כנגד שלטונו העריץ של פיליפ ה-2 מלך ספרד.
התבלין הפוליטי הכפול הופך את הדרמה של דון קרלו לחומר משובח קצת יותר, והציר העיקרי שעליו נעות העלילות הוא הנאמנות, זו שבין בעל לאשתו, בין חברים, בין מלך לכנסייה, בין עם לשליט או בין שליט לנתיניו. שילר הפיק מכך מחזה נפלא, ואילו ורדי יצר מוזיקה מרגשת ומסעירה.
שרים בחלל ריק
באופרה הישראלית זוכה המוזיקה, בניצוחו של אשר פיש, לבכורה המובהקת. אין רגע דל, אולי רק בשירת המקהלה היה אפשר לצפות לקצת יותר התלהבות ורגישות, כמו זו שפיש השיג מהתזמורת הסימפונית ראשון לציון.
הזמרים הסולנים בתפקידים הראשיים היו מרשימים בשליטתם הווקאלית ובמוזיקליות שלהם, ובעיקר זמר הבאס פאטה בורצ`ולדזה בתפקיד המלך פיליפ, וסילי גרלו בתפקיד רודריגו, חברו של דון קרלו המגייס אותו לעזרת פלנדריה כנגד אביו, ורוניקה וילהרואל בתפקיד אליזבת, וכן טיציאנה קרארו בתפקיד הנסיכה אבולי שיש לה שתי אריות נהדרות ופופולריות למדי. את דון קרלו שר ג`וליאן גאבין באנרגיה מוגזמת במערכה הראשונה, אך הוא נרגע בהמשך ובעיקר בקטעים הליריים היה נוגע ללב.
אלא שמבחינה בימתית הם שרו בחלל ריק למדי, עם תפאורה לא מעניינת – למעט תמונת לשכתו של המלך – שהייתה קיר עם שלוש קשתות גבוהות נוסח חומת ארמון אסקוריאל בספרד. הבימוי של ז`אן לואי גרינדה היה פשטני מאוד, נטול השראה, ומעלתו היחידה הייתה שהוא לא הפריע למוזיקה ולזמרים. בסיכומו של דבר המוזיקה עשתה את ההפקה באופרה הישראלית לכדאית.
ורק עוד הערה אחת קטנה. בסוף השבוע החלו לציין ברחבי העולם את יום ההולדת ה-250 של מוצרט החל ב-27 בינואר. המועד הזה איננו סוד כל כך גדול, אבל באופרה הישראלית יציינו את זה רק בעוד ארבעה חודשים (עם "חליל הקסם").
לפרטים נוספים
17/01/2006
:תאריך יצירה
|