|
|
|
 שני האירועים הנפרדים מחברים לתמונה שאיננה מחמיאה לנו, כישראלים, גם אם יש הבדל מהותי בין הטיפול בפליטי אריתריאה וסודן המבקשים למצוא מקלט, בארץ או בכל מדינה אחרת שתיאות להבטיח את חייהם ושלומם, לבין האפליה הנמשכת כלפי העדה האתיופית שהועלתה לישראל בשני מבצעים, ועברה חבלי קליטה מורכבים, אך עדיין מוצאת עצמה בעמדה חברתית נחותה, ולעתים אפילו למטה מזה."
|
|
|
|
|
שתי הצגות בוחנות את יכולתה של האמנות להעיר את הציבור הישראלי מתרדמתו
עיוורון מודע לעצמו
"מטרת המשחק, מאז ועד היום הייתה - והיא עדיין - להניף ראי אל מול הטבע, להראות לַטוב את הקלסתר שלו, לרֶשע את הפרצוף שלו, ולכל הדור את החותָם והצורה שלו". כך (בגרסת התרגום של דורי פרנס) הנחה המלט את השחקנים לפני שהעלו גרסה בימתית מיוחדת על רצח אביו בידי דודו.
במהלך השנה החולפת הועלו בארץ, ואף סובבו בה, שתי הצגות נפרדות, בשני נושאים נפרדים אך כאלה שהחברה הישראלית מתייחסת אליהם, בשגרתה, בעיוורון המודע לעצמו ומפרנס את השתיקה והפניית הגב אל המצב האנושי המחפיר שהן מתארות. ההצגה האחת, המלווה גם בסרט דוקומנטרי על הכנתה, היא זו של "תיאטרון מחוקק חולות" על בעיית הפליטים מסודן ואריתריאה. ההצגה השנייה היא "אות קין" של התיאטרון הישראלי אתיופי הולגאב,על מעמדם של יוצאי אתיופיה ומחאתם שדוכאה.
ההצגה של ״תיאטרון מחוקק חולות״ נולדה כאשר אבי מוגרבי, במאי הקולנוע, וחן אלון, במאי התיאטרון, יזמו סדנת תיאטרון עם הפליטים, ויש שיתעקשו על הגדרתם כמסתננים, שנכלאו במתקן ״חולות״ בנגב, בדרך לגבול עם מצרים.
בעוד אלון השתמש בשיטות בימוי ועבודה יצירתית בטכניקות שונות מ'תיאטרון המדוכאים' של הבמאי וההוגה הברזילאי אוגוסטו בואל, ורתם גם שחקנים ישראלים לקבוצת הפליטים שהסכימו להשתתף בסדנה, אבי מוגרבי תיעד אותם לסרט ״בין הגדרות״ המחפש את המיקום, אולם או ערוץ טלוויזיה, שיביא את הסיפור לידיעת הרבים.
תיאטרון מחוקק חולות, בין גדרות (צילום: פיליפ בלאיש)
מהסדנה אל הבמה
עבודתה של הסדנה, וכך גם תוצאתה הבימתית, היא חשיפה של המכשולים הניצבים בדרכם של כ-50 אלף הפליטים שהצליחו להגיע לכאן, והמדינה - אזרחים וממשל גם יחד - מחפשים דרך להשיבם בחזרה, במישרין או בעקיפין, לארצות שבהן נשקפת להן סכנת מוות ודאית.
הפליטים שבקבוצה הציבו מול הראי שחן אלון ליטש איתם את המועקות האישיות והחברתיות שלהם, לפני שהועברו למתן הכלא-הפתוח, שהותם בו, תוך כדי המאבק הציבורי שנרגע בינתיים בסיוע מסוים של בג״ץ, ואחרי ששוחררו בהתאם. הסרט של מוגרבי מגלה אותם כמביני דבר או שניים, אך הרגע המרתק ביותר בסרט הוא כאשר הם אינם יכולים לשחק את הישראלים שבסיפור. גם לא בתום ההצגה, כאשר מתקיימת סדנה-זוטא בהשתתפות מתנדבים מהקהל.
לעומת חוויותיהם של הפליטים, המתוארות בענייניות נטולת קישוט אמנותי, עולות בהצגה - ודווקא בעיבוד תיאטרלי - סוגיות חוקתיות ומשפטיות. בראשן - אמנת הפליטים שכוננה ועידת האו״ם ב-1951 בהשתתפות פעילה של ישראל, שהביאה לדיוני הוועידה את גורל יהדות אירופה, לפני השואה ובמהלכה, ואת סירובן של מדינות העולם לקלוט את הנמלטים ואת השורדים. הביורוקרטיה והחוק, התקנות והאופציות נראים ברגעים מסוימים בהצגה כהמשך ישיר לאותם עיוורון ואטימות.
״תיאטרון מחוקק חולות״, וגם הסרט ״בין הגדרות״, אינם יצירות אמנות במובן המקובל. כאן לא האמנות היא המשתמשת במציאות, אלא להפך - הפליטים הם המשתמשים במעט הכלים ״האמנותיים״ שניתנו להם כדי להציב את הראי - המציאות שלהם - מול הקהל. והקבוצה כולה, סודנים, אריתראים, בעברית, אנגלית, ערבית, אמהרית וניבים אחרים עושה זאת, בסיועם המקצועי של אלון ומוגרבי.
אות קין (צילום: משה מלכא)
על מחאה ואלימות
סיפור אחר, שונה בנסיבותיו, בחוויה המתוארת בו, ובדרך העלאתו, הוא זה שמביא אנסמבל התיאטרון הישראלי-אתיופי הולגאב בהצגה המקצועית ״אות קין״, המתארת את סיפורה של משפחת מלסה, על רקע האירועים שהסעירו את הקהילה האתיופית בשנה-שנתיים שעברו והוציאו אותה למצעדי מחאה, שנתקלו בחומת אלימות כוחות המשטרה.
ההצגה, על פי המחזה שכתב וביים משה מלכא, הושפעה במישרין גם מסיפורו של יוסף סלמסה הצעיר האתיופי, שנסיבות מותו לפני שנתיים נשארו מסתוריות, החקירה עליהן נסגרה ללא כתב אישום, והפרשה הפכה להיות הסמל של ההפגנה הגדולה בשנה שעברה.
ההצגה מספרת את סיפורה של משפחה ממוצא אתיופי המנסה לשרוד את קשיי היום יום על אף כתם חברתי שהוטל על אחד מבניה. אבי המשפחה מחליט לנטוש ולחזור לאתיופיה, והאם ושלושת ילדיה מוצאים עצמם במדרון תלול בו מצטלבים סיפוריהם האישיים עד לסוף הטרגי.
ההצגה מורכבת מחומרים ריאליסטיים ומבוצעת בסגנון תיאטרון פיזי מינימליסטי ומאופק. תהליך העבודה על ההצגה, החל משלב הרעיונות וכתיבת המחזה ועד לגיבוש ההצגה, ארך כשמונה חודשים. השחקנים המצוינים - תהילה ישעיהו אדגה, אימוס איינו, חלי אמרש סינקה וטמסגן סנבטו - חיים את התפקידים בעיצוב רגיש, והמתח העלילתי נשמר לקראת הסיום הדרמטי המכאיב.
תיאטרון הולגאב, הפועל במסגרת בית הקונפדרציה בירושלים, הוא התיאטרון היחיד בארץ שמאפשר לשחקנים ממוצא אתיופי להיות מי שהם, בלי תיוג סטריאוטיפי וליהוק פלקטי וצפוי. העלילה, והזהות של יוצרי ההצגה, הופכים במהלכה של שעה אחת למשל על החברה האתיופית שמנסה לבסס את חייה בישראל אבל נאלצת שוב ושוב להתמודד עם דעות קדומות שמציבות בפניה מכשולים רבים.
תיאטרון מחוקק חולות (צילום: רודי וסוניה חיים)
לא הראי עקום
וכך, שני האירועים הנפרדים מחברים לתמונה שאיננה מחמיאה לנו, כישראלים, גם אם יש הבדל מהותי בין הטיפול בפליטי אריתריאה וסודן המבקשים למצוא מקלט, בארץ או בכל מדינה אחרת שתיאות להבטיח את חייהם ושלומם, לבין האפליה הנמשכת כלפי העדה האתיופית שהועלתה לישראל בשני מבצעים, ועברה חבלי קליטה מורכבים, אך עדיין מוצאת עצמה בעמדה חברתית נחותה, ולעתים אפילו למטה מזה.
ורצוי לא רק לראות, אלא בעיקר להבין ולהפנים את מה ששתי ההצגות אומרות, בישירות התיעודית של ״תיאטרון מחוקק חולות״ והסרט ״בין הגדרות״, ובעיבוד הבימתי המקצועי של ״אות קין״ של תיאטרון הולגאב: לא הראי עקום אלא המציאות שהוא משקף.
30/05/2016
:תאריך יצירה
|