מסע על חלוקי אבנים

זוהר מידן ויקיר אליהו וקנין נפגשו כשלמדו בבית הספר למשחק גודמן, ובשנה השנייה כאשר במהלך אחד השיעורים נחשפו בפני חבריהם, הם גילו מכנה משותף מפתיע הנוגע לעקרות בגלל תופעה נדירה של העדר רחם.

וקנין הכיר את התופעה אצל קרובה וכתב עליה מחזה. מידן התוודעה לעניין בנעוריה, ובעבודתם המשותפת על המחזה, הוא גם כבמאי, והיא כשחקנית הניצבת לבדה מול הקהל, הבינו כי התוכן הפרטי הופך, ללא כוונה או בחירה, להיות גם סמל לכל מה שהוא שונה או אחר. מחזה שנושא עמו גם מחאה נגד אפליה מכל סוג. 

מידן שגם עיצבה את התפאורה בחרה לעשות זאת באמצעות דליים מלאי אבנים שאותם הטיחה על הבמה, נעה ביניהם ועליהם, ויצרה עמם ועם תאורה של רותם אלרואי, מעין גטו שחומותיו חלוקי האבנים. משחקה, שנעזר בתנועה בעיצובו של אורי סברי, מגלם בעוצמה את המודעות המתעוררת של פוריה עד פריצת החומה שסגרה על ההכרה שלה בנשיותה.

המהלך המונודרמטי של המחזה מתחיל כאשר פוריה מונעת מעצמה לענות לצלצול הטלפון של אהובה. היא בייאוש מכאיב שיוצר בה הפחד לגלות לו את האמת, שאמנם היא יפה, יפה ממש, אך היא נולדה עם ״מתנה״, כפי שהיא מגדירה במרירות את העובדה שאין לה רחם, ותובעת מאמה דין וחשבון על מה שהיה ועל מה שלא עשתה. 

פוריה (צילום: רותי קרויזמן)

הגוף המודע לעצמו

מאותו רגע אנו עדים, באמצעותה, למאבקים שלה - להבין איך ולמה, להסתיר מפני חברותיה, לרמות אותן שגם לה יש מחזור, ולמצות רגשית וגם פיזית את יחסיה עם בנים ומחזרים, ועד ההכרה במשמעות מצבה ביחס לעתידה. 

המחזה של וקנין הוא פרץ מהר געש של פיזיות ושל נשמה, וכך גם ביים את ההצגה. מדקה לדקה הוא ומידן לוכדים את הקהל, בטקסט שחופן את המבוכה, את ההכרה ואת הזעקה, של הגוף המודע לעצמו, לחולשתו, לשוני בינו לבין הגוף שהיה אמור להיות.

פוריה (צילום: חדווה בוגר)

מידן כובשת את הלב במשחקה האנרגטי, המישיר מבט אל הקהל, ביכולת הנפלאה שלה לבטא תהליכים נפשיים או מנטליים, מסעירים או מרגיעים. פוריה שלה סוגרת חשבונות בזה אחר זה ובהדרגה סודקת את החומה שבנתה, ויוצאת אל ההשלמה, ואל התקווה של ההכרה בכך שהיא אישה, למרות  החסר.

ההפתעה שוקנין ומידן מכינים היא בשיחה עם הקהל שנשאר לפי הזמנתם באמפי של תיאטרון תמונע, שאימץ את ההצגה עלתה לראשונה במהלך פסטיבל ישראל 2015, במסגרת תכנית ״מרכז הבמה״ בניהולה האמנותי של אורי אגוז. בשיחה הזאת, כפי שהם מתכוונים לעשות בסוף כל הופעה, וקנין ומידן חושפים את הנגיעה האוטוביוגרפית שלהם. 

פוריה (צילום: חדווה בוגר)

באותם רגעים מתעצמת החוויה של ״פוריה״, שהאמנותי והאנושי חברו יחד כהצגת תיאטרון שלמה ומומלצת.