תרומת בית צבי לאירועי הגאווה היא העלאתו של מחזה מצליח על אהבה והומופוביה
הפחד העצמי והחברתי
״כחול בוער״ הוא המחזה הראשון שכתב (ב-1992) דייויד מ.ו. גריר, לשעבר נווט אוויר מוערך בצי האמריקאי. עלילת המחזה המספרת על ציד מכשפות הומופובי בצי נלקחה מהיכרותו הקרובה של גריר עם הפרשה.
הפקתו הראשונה של המחזה הייתה ב-1995 בפרינג׳ של לונדון וזכתה להצלחה גדולה שנמשכה כאשר המפיק הימר והעביר אותה לאחד התיאטרות המרכזיים בווסט-אנד. שנה לאחר מכן הועלתה ההצגה ביוהנסבורג, וההפקה הבאה הרשומה בתולדות המחזה הייתה בבית ליסין בבימויו של אוהד אשכנזי והייתה להיט בכיכובם של ליאור אשכנזי ונתי רביץ. רק אחר כך המחזה הועלה בארה״ב ורק לפני כשלוש שנים הופק ממנו סרט כושל.
במרכזה של העלילה שני סיפורים מקבילים של אחוות גברים. האחת היא זו של וויל ודניאל, טייסים בצי האמריקאי, ומועמדים לתכנית החלל, וחברים מסורים מילדות. על הקשר המיוחד ביניהם מעיב קשר הומוסקסואלי שמתפתח בין דניאל לאיש צוות אחר, מאת׳יו.
כחול בוער (צילום: יח"צ)
כאשר מתחילה חקירה על תאונת אוויר שוויל ודניאל היו מעורבים בה מקבל החוקר הנמרץ מידע ״מרשיע״ על נטיותיהם המיניות ״האסורות״ של דניאל ומת׳יו שנצפו במועדון של הומוסקסואלים במהלכה של וחופשת חוף קצרה של נושאת המטוסים טרומן בהונג קונג.
הימים, יש לזכור, היו בשנות השמונים של המאה ה-20, הרבה לפני שביל קלינטון הרפה מעט את הרסן, ופתח סדק קל בארון הצפוף שבו הסתגרו קצינים, חיילים, מלחים, אנשי השירות החשאי, עובדי ממשל, חברי קונגרס ועוד גברים ונשים שהרגישו לפתע שאפשר ומותר להיות בעלי העדפות מיניות שונות ואחרות, ותחושת החירות גברה והם פרצו החוצה, גלויים וגאים.
אבל בשנים שבהם מתרחש המחזה, וכפי שהוא מתאר, הפחד מפני האמת המינית האחרת הנגלית למי שגדלו והתחנכו על ערכי המשפחה האמריקאית, היה גדול ומאיים. הפחד היה של הנוגעים בדבר, ובמיוחד נוכח המציאות שבה החברה ומוסדותיה טיפחו במשך שנים הומופוביה תוקפנית, שבאה במחזה הזה לביטוי חריף בדמותו של החוקר המתעקש לגלות את כל ההומואים שבצי.
כחול בוער (צילום: יח"צ)
שני סיפורי אהבה
את ההצגה העולה עתה בבית צבי לרגל אירועי הגאווה בתרגומו המצויון של עידו ריקלין, ביימה מצוין מאיה שעיה, בוגרת בית הספר, שגם עיצבה יפה את הבמה והייטיבה להבליט את ההקבלה בין שני מערכות הקשר של דניאל, עם וויל מזה ועם מת׳יו מזה, והאירה יפה את הזיקה ביניהן.
שעיה חיזקה את הביטוי הפיזי שיש במערכת היחסים התמימה והטבעית של וויל ודניאל, לעומת העיצוב המוקפד של המפגשים של דניאל ומת׳יו, מתוחים ועצורים עד לנקודת הרתיחה השוברת את הפחד והרתיעה שלהם מרגשותיהם ההדדיים.
שעיה גם השתמשה היטב בתאורה המצוינת שעיצב אורי מורג ופסקול המוזיקה שעיצב עידו מנור, בתנועה הטובה שעיצב רועי מלכה ובהדרכת הטקסט של גלעד רוזנברג שהניבה הגשה בהירה של כל שחקני ההצגה, המסיימים בחודשים הבאים את לימודיהם בבית צבי.
כחול בוער (צילום: יח"צ)
נדב אזולאי עיצב ברגישות את המתח הפנימי של משיכתו המינית אל מת׳יו, ואת המסירות האוהבת שלו אל וויל. את הפחד של מת׳יו מפני האמת שלו גילם היטב שי לוי, ואת החברות של וויל, העולה על מוקש האמת, עיצב ויקטור סבג בישירות טובה ונוגעת ללב.
את הניגוד בין נכונות החברה וסובלנותה לבין ציד המכשפות ההומובי ייצגו במשחקם האנרגטי רועי מלכה כחוקר הנחרץ לחשוף, לעומת עמיתו, החוקר הזוטר, במשחק נמרץ של דור מיכאלי, המנסה להוריד אותו מהעץ המסוכן של החקירה שסטתה ממטרתה. סנדרו זילברמן היה מצוין ומרענן כצ׳רלי, חבר הרביעי, הפתוח והנאמן נבצוות של דני, וויל ומת׳יו. אליה בר, מיכל זיסקרוט והדר ברנשטיין גילמו היטב את בנות הזוג שמוצאות עצמן בצל, או נדחות.
בסיכומה של ההצגה שבה וגברה ההכרה כי דרך החתחתים של ההומופוביה עדיין לא הגיעה אל סופה, כפי שנדמה לרבים המפנים מבט הצידה ואינם רואים את המתרחש ברחוב ובמועדוני הטוקבקבים באתרים החברתיים. גם אם אפשר להיאחז במי שפתחו לבם והבנתם, עדיין ראוי שלא נמעיט מהסכנה שעדיין אורבת לקהילת הלהט״ב ולכל אחד ואחת בה. וזה יהיה שכרה של ההצגה.