זירת האיגרוף הבורגנית

הנחיתה מהאולימפוס הפסטיבלי של יאן פאבר בחזרה אל המסלול השמרני של התיאטרון לא הייתה יכולה להיות נכונה יותר מזו שנותנת הגרסה החדשה של המחזה המבריק ״אלוהי הקטל״ מאת המחזאית הצרפתיה יסמינה רזה, שכבר הועלה אצלנו לפני שמונה שנים בבית ליסין בבימויו של הלל מיטלפונקט ואחר כך גם הפך לסרט מרשים של רומן פולנסקי. 

הסיפור של המחזה מתחיל בעקבות מכות בין שני ילדים בני 11, ברונו ופרנסואה. עלבון מזה שיניים שבורות מזה, ושני זוגות הורים שנקראים לישב את הסכסוך והעלבון במו״מ שמזכיר את זה שמתנהל בין ישראל לתורכיה, ומתנהל במהלכים סאטיריים ודיאלוגים קומיים מבריקים, בתרגום המזהיר של דורי פרנס, שבהם נחשף יצר לב האדם - להיות רע ואלים. 

שני זוגות הורים הם מלח המעמד הבינוני הבורגני – עורך דין, יועצת מס, סוחר ואספנית אמנות שגם כותבת ספר על הטבח בדארפור. על סדר יומה של הפסגה ניצבת תביעת הוריו של ברונו שבור השיניים שפרנסואה בעל המקל ייקח אחריות על מעשיו, ובגילו יבין את מלוא המשמעות שלהם במרחב האנושי האוניברסלי.
  
הכוונות טובות, וככאלה הן סוללות את הדרך לאלימות הדוהרת על הכביש המהיר של המילים, גם אלה המכוונות מאוד, וגם אלה שנפלטות  ללא שליטה, זוג כנגד זוג, אישה כנגד בעלה, בעל כנגד זוגתו, גבר כנגד גבר, אישה כנגד אישה. וכך, בכל רגע מתחיל סיבוב נוסף בזירת האיגרוף המכובדת של הסלון הפריזאי שזאב לוי עיצב אותו בהברקה גדולה, כאשר משני צידיו תלויים לוחות ארוכים הנראים כצילום של הציורים שנתגלו במערות הפרה-היסטוריות בהרי הפירנאים שבדרום צרפת וספרד.


אלוהי הקטל (צילום: רדי רובינשטיין)

משל מקורי לוועידות שלום

רזה חודרת כבסכין אל תוך תוכה של האלימות הבורגנית שמתקיימת בדיאלוג הנע במהירות מדברי נימוס וכיבושין אל פרצי גסות רוח שכמובן ממהרת להתעטף בטלית של צביעות על שלל גווניה הנתלשת שוב ושוב בשיאים של אכזריות. 80 דקות סוערות ומפוצצות בין הפוגת רגיעה אחת לאחרת. ואלוהי הקטל, שוכני האולימפוס המלעיג על בני האדם ומשסה אותם, אלה באלה, צוחקים כל הדרך אל הדם.
  
אפשר להסתפק בהתבוננות המחודדת של רזה על הרביעייה המיטלטלת בטירוף מערכות. אלא שזהו, במהותו המתחוורת לאיטה, משל מקורי מאוד לפוליטיקה האימפריאלית הבינלאומית בת כל הדורות המפרנסת שוב ושוב ועידות שלום שמנהלות מעצמות גדולות בעוד הן מתחמשות, מאיימות זו על זו, ומתערבות בחיי זולתן באלימות פוליטית או צבאית במסווה של דו-קיום בשלום שמוליכות אל העימות הבא. ועידות שלעתים קרובות הן הפוגה קומית, וברוב המקרים הן זירת אגרוף.


אלוהי הקטל (צילום: רדי רובינשטיין)


ארבע מפלצות

את הפארסה/סאטירה הזאת, אנושית על פניה, פוליטית בעורקיה, ביים עמית אפשטיין, בוגר הסטודיו ב-2013, שזכה בפרס פסטיבל הסטודנטים בוורשה על משחקו כהצגת ״הנאהבים והנעימים״, ומאז כבר נקלט בהבימה, בתיאטרון באר שבע, בקאמרי ובמדיטק. בימוי ״אלוהי הקטל״ הוא בכורת בימוי שלו, וככזאת היא ראויה לשבחים על הקצב הסוחף, על ההומור הבימתי, ובמיוחד על עיצוב משחק כצוות וכיחידים, של ארבעת השחקנים, המסיימים השנה את לימודיהם.

ההצגה נפתחת בהברקה בימתית מקסימה של תיאטרון בובות המציגות התנגשות אלימה. את הבובות עיצבה ככפפות אביה בש, מעצבת התלבושות המצוינות, ואת משחק הבובות באמצעות ידי השחקנים הנסתרים, עיצב בהומור שובה לה הכוראוגרף אבינועם בן נחום, לצלילי מוזיקה של אייל למדני, ואפקטים של ניר זעירי. בסיום הבובות כבר אינן חבובות אלא שתי נשים ושני גברים - ארבע מפלצות המתחרות מי בתור ״הגדולה ביותר״.

לאחר הפתיחה הזאת נפתחת זירת המשחק, בה שירן הוברמן היא מתאגרפת-קומיקאית בחסד כשהיא מגלמת את אמו של הנער שבור השיניים בהילוכה ובתנועתה, במה שנראה ונשמע כנהר גועש מלל מוסרני ותובעני. ישראל קוג׳ינסקי, גדל גוף, מצוין ומרשים כבעלה הפוחד מאוגרים וגם ממנה, שתקן בכפייה, שברגע הנכון מוצא את הפרצה להוכיח שכל מה שהיא עושה הוא יכול לעשות טוב יותר, גס יותר ואלים הרבה יותר.

כאביו של הנער התוקף, שניר איגולקין יוצר במשחק מדויק את הדמות השקולה וההגיונית והעניינית של עורך דין שנאלץ להתמודד עם תביעת ענק בגין תרופה שמייצרת חברת הענק שהוא מייצג. משחקו נבנה במשפטים קצרים, ובשיחות טלפון שבות ונשנות, עד שגם הוא נאלץ להכנס לזירה וככפות האגרוף שלו אינן מרחמות לא על המארחים ולא על אשתו, שאותה מעצבת שרי שימחוב באלגנטיות בורגנית מרשימה כקורבן של השלישייה המוטרפת.


אלוהי הקטל (צילום: רדי רובינשטיין)
  
"אלוהי הקטל" היא בסיכומו של דבר הצגה מצוינת ומומלצת של סאטירה אנושית ופוליטית מבריקה, מכל זווית ועל כל פינה שהיא מאירה בבימויו המבטיח של עמית אפשטיין ובמשחקם הנלהב של ארבעת השחקנים, שבמשחקם המעוצב והמחושב הם מכסים על פער הגילים בינם לבין הדמויות שהם מגלמים.