מחזה אינטימי מנסה לחדור אל סוד השכחה שכפתה על עצמה צעירה שהוריה מצאו את מותם באכזריות שאיננה פחותה מזו של האלימות שבה ניהלו בחייהם את משפחתם.
נתיבים מורכבים של זיכרון
המחזה "שכחה" מאת רון ונטורה הועלה לפני כשנה וכמה חודשים במסגרת "פותחים מסך" של בית ליסין. כבר אז מצאתי בו עניין רב, ולא במעט בזכות הבמאי שלומי ליברמן והשחקנים קרין טפר ואוהד קנולר, שישבו עם הטקסט ביד, והצליחו לשלוף מתוכם קשת גוונים מרתקת.
מאז כבר הופיע המחזה בדפוס ועתה הוא שב ועולה על במה, בתיאטרון תמונע, אם כי כבר כהצגה לכל דבר, בבימויו של נועם פלג ובהשתתפותם של שני השחקנים הצעירים דורי אנגל והילה שוורץ.
המחזה מתאר מפגש בין אח ואחות זמן קצר לאחר מותם האלים של הוריהם. מיכל, האחות הבכורה, איננה זוכרת דבר מהלילה שבו נרצחו ההורים. אחיה הצעיר, גדי, שעודנו תלמיד תיכון ולפני גיוס, מתעקש שעליה להיזכר בכוחות עצמה, ומאלץ אותה לפשפש במעמקי הזיכרון, לסלק השכחות, להיתפס לפרטים.
אבל זה חסר תועלת. מיכל השכיחה את עיקר הדברים וגדי נאלץ בסופו של דבר להוליך אותה בנתיבים מורכבים ומסוכנים של זיכרון. כך עולה במהלך הדברים תמונה של אכזריות ההורים, זה לזה, וכלפי ילדיהם, וכך נסדקת לאיטה חומת השכחה אך לא עד תום, ולמרות שגדי חושף את מה שהתרחש, מיכל נותרת בשכחתה.
בה בעת המחזה גם משרטט ניכור וזרות בין האחות שנמלטה מהתופת והאח שנשאר בתוך הזעם והעברה של ההורים. תהליך ההיזכרות הכוחני למדי שגדי כופה על מיכל מחולל שינוי דרמטי ביחסיהם.
תאוות חיים במינון זהיר
זה איננו מחזה קל. הוא בנוי כשני מונולוגים ארוכים מאוד, עם פריצות קטנות של דיאלוגים חלקיים, לקוניים. המונולוג הראשון הוא של מיכל, כאשר גדי מדרבן אותה להעמיק ולגרד את השכבה העוטפת את הזיכרון שלה. בסופו של דבר הוא מבין שכדי להתגבר על החסימה הזאת עליו לפרוק לתוכה את הזיכרון שלו. וזה המונולוג הגדול שלו המביא את המחזה אל סופו.
נועם פלג ביים את ההצגה במפתיע כמעט כפי שהוא הוגש ב"פותחים מסך". כמעט, משום שלכל אורך המונולג של מיכל, גדי נותר בכסאו, קפוא למדי, בעוד היא מתנועעת הנה והנה, מתיישבת, קמה, שוב יושבת. אחר כך במהלך המונולוג הארוך שלו גדי נעמד, אך נותר נטוע במקומו, כמעט ללא ניע. הזוועה יוצאת מפיו במאמץ רב.
ההחלטה של פלג ללכת בקו הזה מכבידה במידה רבה על קבלת הטקסט, כשם שהיא תובעת משני השחקנים שליטה מוחלטת בביטוי הפיזי של תפקידם. הילה שוורץ כמיכל מייצגת תאוות חיים, במינון זהיר, והיא מצליחה במידה מסוימת לגלם את השיכחה. דורי אנגל חזק מאוד בחלק הראשון של ההצגה, ונוגע ללב במונולוג שלו, גם אם נתבע להיות עצור במידה מוגזמת בתארו את סופם של הוריו, ואף יותר מזה את מה שקרה לו ולמיכל מיד אחר כך.
אבירם גולדשטיין עיצב תפאורה מינימליסטית יפה מאוד, המשדרת אווירה של בית-רוחות מאיים.
"שכחה" הוא ניסיון מעניין לטפל בנושא האלימות במשפחה ובתוצאותיה, בטראומה הנשארת בלב ילדים שנאלצים להיות עדי ראייה ושמיעה לקרבות האינסופיים בין הוריהם, ולשלם על כך בשכחה מתוקה לכאורה או בזיכרון צורב ורודף.
לפרטים נוספים
20/01/2006
:תאריך יצירה
|