האופרה הראשונה של ג׳ורג׳ ביזה נשלפה מגניזה בהפקה מרשימה כסיפור ״ריאליטי״ טלוויזיוני
בלי דייגים ובלי פנינים
"הסיפור, צריך להודות על האמת, לא משהו. הכל קל, ברור ולכאורה צפוי - אנחנו במזרח, בציילון בכפר של שולי פנינים. אנחנו מגיעים לשם בערב בחירות לתפקיד ראש הכפר ויש רק מועמד אחד. זה שהיה. פתאום צץ שם עוד גבר, שהיה חבר שלו לפני עשרות שנים ושניהם מדברים על גברת שהם אהבו וראה זה פלא, תוך שניה היא מגיעה והיא היום כוהנת במקדש. ההמשך... לא צריך לספר, הכל מאד ברור.״
כך בפשטות מתארת הבמאית לוטה דה ביר את ״דולי הפנינים״ של ג׳ורג׳ ביזה והצמד יוג׳ין קורמון ומישל קארה, כותבי הליברית שהמתרגם המנוסה ישראל אובל הצליח לכסות בכתוביות שלו על שטחיותה. את הקרדיט להוצאת האופרה מהגניזה (בארץ היא בוצעה לפני 54 שנים בכיכובו של פלסידו דומינגו הצעיר) - תחילה בווינה ואחר כך במטרופוליטן בניו יורק - היא מעניקה לזמרת דיאנה דמרו שהתאהבה בתפקיד הכוהנת.
לא בכדי, כי לתפקיד הזה כתב ביזה אריות יפות למדי, אם כי נשכחות לעומת הדואט המרשים בין שני הגברים האוהבים אותה, ונאמנים זה לזה, שנתן הילה כלשהי ל״דולי הפנינים״. מבקריה ההיסטוריים של האופרה, לאחר הבכורה פריז ב-1863, התקשו להעריכה. המלחין ז’ק הלוי נדרש לשלוש האזנות כדי למצוא ״שמדובר ביצירה יוצאת דופן״. הקטור ברליוז ידע לשבח ולהסתייג בו זמנית, ומבקר שלישי המצוטט בתכניה קבע נחרצות, ובהגזמה, כי ״לא היו שום דייגים בליברית ושום פנינים במוזיקה…״
דולי הפנינים (צילום: יוסי צבקר)
אבל הוא, הלוי וברליוז - ומי אני שאחלוק על דעתם המלומדה - ידעו לציין את המעלות של ביזה המסתמנות בעיקר תזמור ואת אלה הביא המנצח סטיבן סלואן עם התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון, המקהלה והסולנים, הבריטון ניקולה מיכאילוביץ׳, הטנור אלכסיי דולגוב, שגם שיחק בהתלהבות, ובעיקר כריסטינה פאסארויו בתפקיד ליילה, הכוהנת המוחלת על הקדושה למען אהבה. היא הייתה רעננה בזמרתה המצוינת בשלוש האריות היפות שלה.
בניגוד לדמרו שאינה מופיעה בשחזור הישראלי של ההפקה הווינאית המקורית של דה ביר בתיאטר אן ווין, לכאן הגיעו שותפיה העיקריים בעיצוב ההצגה כהפקת תכנית ״ריאליטי״ - מָרוּשָה לוי שהביאה את רעיון התפאורה ועיצבה אותה, ז׳ורין ון בק מעצבת התלבושות ואלכס בּרוֹק, מעצב התאורה. מבחינה חזותית, אפשר לומר, שהם גברו על העלילה.
דולי הפנינים (צילום: יוסי צבקר)
אקטואליזציה טלוויזיונית
הרעיון העיקרי של התפאורה היה לבנות מעין גלובוס ענק, שלעתים נראה כשמש ובהמשך כירח ואפילו בשמיים זרועי כוכבים, שמאחוריו נשקף שיכון מרתק, שבחדריו שוכנות משפחות, כולל זוגות צעירים, שמגלמים אותם זמרי האופרה הישראלית, שבהדרכתו של איתן שמייסר גוברים יפה על הפיצול הלא שגרתי של קבוצותיהם.
הם הנציגים של קהל ה״ריאליטי״ בכל מקום שבו הטלוויזיות שוטפות את המכורים להן באין-ספור רעיונות הנעים בין ״האח הגדול״ ל״הישרדות״. הם צופים לכאורה במתרחש על הבמה. לא בדיוק, כפי שהבמאית חשפה בראיון לאתר, שבו היא מצביעה על המשמעות האקטואלית הקיצונית - כמו תופעת דונלד טראמפ - שיש לרעיון הריאליטי וגם לתוצאותיו בשטח.
ובינתיים כבר למדנו על תוצאה אחרת, מרתקת ומפחידה, של משאל העם בבריטניה שחולל רעידת אדמה של ממש בתוכה, באירופה וברחבי העולם. וכך כאשר המדיה מאכילה את הרעב של הצופים לריגושים ומוציאה אותם מבתיהם להחליט על סמך הפחדות. ואמנם בתמונה האחרונה של האפרה, אנשי המקהלה יישלפו החוצה מ״בתיהם״ ויעוטו על המתרחש כציפורי טרף.
דולי הפנינים (צילום: יוסי צבקר)
תרומה אחרת של העיצוב הבימתי בלטה בעיקר בחלק השני כאשר על הבמה ניצב מקדש ברהמיני מפואר שיחד עם תלבושות מרהיבות לשלוש רקדניות (טובות, אך מיותרות למדי לעלילה) ושני שחקנים (בתפקיד ״ניצבים״) היו שריד לרעיון המקורי של האופרה כסיפור אוריינטלי המתרחש בציילון, ועדות לתפיסת ההתנשאות התרבותית של אירופה.
בעיקרו הבימוי של דה ביר כיסה יפה על השטחיות האופראית בעזרת קבוצת שחקנים חביבה שגילמה את צוות הטלוויזיה, מהבמאי שגילם אנדראס צימרמן, והצלם, ועד אחרון העובדים. אלה שלטו במתרחש, ולפי צרכיהם והוראת הבמאי הזיזו וכיוונו את הזמרים. ובמיוחד הבס אינסוג סים בתפקיד הכפול של מנחה ריאליטי ושל הכהן הגדול של ברהמה, שהיטיב לשתף פעולה ולהתנהג בהתאם.
בסיכומו של דבר הקהל קיבל את המופע של דה ביר ואת צוות המעצבים והזמרים בתשואות סוערות שהעידו על הצלחת האקטואליזציה הטלוויזיונית של ״דולי הפנינים״ ושליפתה מגניזה רבת שנים.
דולי הפנינים (צילום: יוסי צבקר)