דם ואש ותמרות עשן

33 שנים המתין יגאל אבן אור להזדמנות לתקן ולשפר את ״פליישר״, המחזה שכתב והועלה ב-1983 על בימת הקאמרי בבימויו של עמית גזית עם יוסף כרמון, זהרירה חריפאי ויוסי ידין. את ההזדמנות הזאת הוא קיבל עתה לקראת העלאתו המחודשת של המחזה בהבימה בבימויו של משה קפטן, שייכנס בקרוב לתפקיד המנהל האמנותי של התיאטרון.

33 שנים שבמהלכן התחדד הקיטוב בחברה הישראלית, החל במרחב הדתי-חילוני, דרך המתחם החברתי הגועש כל הזמן ובואכה בשוק הפוליטי שיש בו גם תופעות טבע מכהנות בכנסת ובממשלה. וגם אם טוב עושים תיאטרוני ישראל בשובם אל מחזות-משכבר, ובמיוחד כאשר המחזאי מוכן לעדכן ולשפר, עדיין צריך לומר בגלוי כי לא לשיפור הזה התפללנו.

״פליישר״ מספר על השתלטות של ״אדוקים״ על שכונה די מוזנחת בירושלים, ועל סילוקם ההדרגתי של הוותיקים, רבים מהם ניצולי השואה שהצליחו להימלט ולהגיע לכאן, להילחם ולבנות את המדינה כמו אריה פליישר, הקצב המקומי ואשתו ברטה. לתוך המאבק המתחולל סביב הקצבייה של פליישר מכניס המחזאי עלילת-משנה אנושית על שלמהל׳ה, בנם בן השלושים של הפליישרים, שבילדותו נפל מעץ ונפגע בראשו, והפך מילד אנרגטי תוסס למפגר שאינו שולט בסוגריו ומוחזק במוסד.

הוצאתו של הילד מהמוסד כתוצאה מאובדן הכנסות של הוריו המוחרמים על ידי האדוקים שאינם מכירים בכשרות של הרבנות הראשית שאותה קנו במחיר יקר, מחברת קצוות פרומים בעלילה ומביאה לתפנית הדרמטית שראשיתה במפגש בין שלמהל׳ה וריווה, בתו של רב הקהילה החדש, והמשכה במעגל הדם ואש ותימרות עשן הסוגר על פליישר והשכונה.  

פליישר (צילום: ז'ראר אלון)


האנושי הגדול  

למרבה הצער זה קורה באיחור דרמטורגי ניכר ורק במערכה השנייה. המאבק השכונתי הלא כשר של המערכה הראשונה כולל נגיעות של הווי ומנהגים, שמעכבים ואת העלילה, ומוטב לו היו מקצצים בנטיעותיהם. אבל מרגע שהמחזה זונח דיונים ומחוות ראשוניות ונע אל המרכז של הפעולה הדרמטית הוא מקבל את עוצמתו הרגשית ואת הפתרון הכפוי שלו בתמונה המסיימת והמיותרת.

למעשה, אפשר בהחלט לראות במערכה השנייה את המרקם הדרמטי הנכון והמאוזן של המחזה, שעל פיו היה צריך לשכללו ולקדם את מהלכיו בקצב גובר, כפי שהבמאי משה קפטן הוכיח שניתן לעשות בתמונה המצמררת בין שלמהל׳ה וריווה, ובמפגש הטעון בין הפליישרים אביה, הרב הקיצוני, הורים שהשבר הגדול האנושי שהם עברו ועוברים מוציא מהם את הכאב ואת תשואות הקהל.

אחד המאפיינים של ההצגה שקפטן ביים הוא השימוש במוזיקה ה״יהודית״, הנעה בין קינה לדרמטיזציה, שכתב יוסי בן נון ומבוצעת היטב על ידי חמישה בוגרי בית צבי מהשנה שעברה - נדיר אלדד, עמית גיל, אלכסה לרנר, גיל משען ומיטל נוטיק. הם נעים הנה ושוב על כלי הנגינה, מכניסים את המוזיקה לעלילה, מלווים אותה ומעכבים את התפתחותה שלא לצורך.

ושוב, רק במערכה השנייה מוצא להם קפטן תפקיד ראוי ומיוחד שהיה אפקטיבי פי כמה אילו ויתר על מרבית מעורבותם עד אז. זה קורה בתמונת המפגש הטעון בין שלמהל׳ה שאותו מגלם וקורע את הלב ניר זליחובסקי, וריווה, שאותה מגלמת נלי תגר באור של תום, שדועך לפתע וכבה.  מעורבות המוזיקאים הופכת למשחק מחול מטלטל בעיצוב תנועה מרתק של שרון גל.

זליחובסקי שהפציע במשחקו הרגיש בהצגת ״הבן הטוב״ מאת שי גולדן, מעצב הפעם דמות מורכבת מיוחדת, של פיגור מנטלי שהוא פרי תאונה שארעה לילד בן שבע, ובגיל שלושים הוא מודע ל״פגמים״ שלו, ולאי שליטתו בהם. זליחובסקי מתאר את חוויית העבדה על התפקיד במאמר מרגש בתכניה, המשלים את העיצוב הנוגע ללב על הבמה. 

פליישר (צילום: ז'ראר אלון) 

נתן דטנר וסנדרה שדה בשיאיהם

התמונה הזאת התחברה בייחודה אל המשחק הנושא את המחזה על כתפיו הרחבים של נתן דטנר כאריה פליישר, ושל הלב הנמחץ של סנדרה שדה כברטה. דטנר מטפס בהדרגה על סולמו הרגשי של התפקיד, ובה בעת מחליש את כוחו הפיזי. כל זאת עד לנקודה שבה החולשה הופכת לשבר מול מציאות החרם, והרגש עובר על גדותיו מול הבן נטול ההגנה. בתמונות אלה דטנר יוצר את אחד מתפקידיו העוצמתיים ביותר.

סנדרה שדה היא ברטה מרתקת מההתחלה - עסיסית, שופעת הומור דק של אהבה, דרך התגברות התובנה על המתרחש סביב, ועל האין אונים המשתלט על בעלה ועליה, וכלה בביטוי ההדוק של הכאב האימהי מול הסבל ההדדי של בנה ושלה. עוצמת משחקה המרגש של שדה מגיע לשיאה בכתב האשמה הנוקב שהיא מטיחה ברב, ובזעזוע המצמית של האמת שהוא מניח לפתחה ועל כתפי בעלה.

זאת הנקודה שאליה מתחבר ומתמקד משחקו הכבוש והכואב של יגאל שדה, בתפקיד הרב - אפיזודה אחת של תפקיד שהיה צריך לעבור פיתוח מהותי. הסיבה לכניסתו המפתיעה והטעונה של הרב לאטליז הטרף והשומם ברורה לקהל, אך המחזאי בחר להקדים לגילויה באוזני הפליישרים דיון נוקב, לכאורה, על אמונה, יהדות, שואה ותקומה. שדה, דטנר ושדה עושים את המפגש המשולש ביניהם לשיאה השני של ההצגה. הדמעות שזולגות מעצמן גוברות על כל הסייגים הדרמטורגים.

במסגרת העניינים המכבידים על העלילה, מסרבלים ומאטים אותה מצוי גם תפקיד המשנה של ״דודה״ רוזה, שהיא גם אלמנה, גם אם שכולה, גם אביה התאבד, גם מורה בדימוס וגם, ובעיקר, השו-שו של השכונה, שמריחה את המתרחש ואת האנשים החדשים ומפיקה מהם מודיעין טוב. רבקה גור עושה את כל זה במיטב כשרונה.

לצדה, ולרגעים נדמה אף כבן זוגה, גרשון, גמלאי מהעירייה שבה היה לו תפקיד מאכער רשמי לענייני קרקעות ונדל״ן בעיר. דב רייזר מצוין בכל זה, גם אם תמונת השיא של תפקידו ומשחקו מיותרת לקידום העלילה, ולא רק משום שהיא ברורה מראש. נתן רביץ בתפקיד עו״ד הסוגר על הפליישרים מעצב יפה את הערמומיות השקטה של הדמות. הגר טישמן כשכנה החדשה ואם לשמונה, משלימה בפשטות טובה את התמונה השכונתית.

פליישר (צילום: ז'ראר אלון)

אין תקציב לשיפוץ 

לפני סיום הערה נוקדנית ביחס לעיצוב ההצגה, עם תלבושות נאות שהביאה עפרה קונפינו, תאורה מצוינת של מאיר אלון ובעיקר תפאורה מרשימה של ערן עצמון. הוא בנה אטליז רחב ידיים על במת אולם מסקין (לפני שזה עובר לאולם רובינא) עטף אותו ביריעות שקופות, וגם בנה מעליו גשר מיותר.

אבל נראה כי עצמון וקפטן לא קיבלו מהנהלת התיאטרון הלאומי תקציב שיספיק לעיצוב ושיפוץ הכשרות שנעשה באטליז ולא להחלפת המקרר הישן בחדש, למרות שבהצגה מדברים פעם אחר פעם על כך ועל ההלוואה שהפליישרים קיבלו לצורך זה. בעברית פשוטה זה ״חיסכון״  שהוא עלבון לעושים במלאכה, לאמנות הבמה ובעיקר לקהל.

ועם זאת יש ב״פליישר״ ובהצגה המסוגננת שיצר משה קפטן ובמשחקם של נתן דטנר, סנדרה שדה, ניר זליחובסקי ויגאל שדה יותר משמץ של תיאטרון בעל עוצמה רגשית ומרגשת שהקהל יודע לקבל בתשואות, במהלכה ובסיומה.

פליישר (צילום: ז'ראר אלון)