תרגיל שהפך למשא זעם

סיפור גבורתו וסבלו של פילוקטטס, הגיבור שהרקולס צייד בקשת וחצים, והיה ממיטב הנוער שהתגייס ללחום את מלחמת הכבוד האבוד של מנלאוס, בעלה הנבגד של הלנה היפה בנשות תבל, איננו סיפור חשוב באמת. הוא סיפור מרשים ב״איליאדה״, שעיקרו דווקא מתמקד בנושא הסבל האישי.

בהמשך הפך פילוקטטס לנושא של מחזה מרשים (שממעטים להציגו, אם בכלל) מאת סופוקלס, ובהמשך הדורות נתן השראה לרשימת סופרים, משוררים, מחזאים מרשימים אף הם, שאחד מהם הוא ריינר מילר, הנחשב לאבי הדרמה המודרנית הגרמנית, וגרסתו המקורית היא זו שעולה עתה בחאן הירושלמי בתרגום ובבימוי של אבישי מילשטיין.

במסגרת סיפור מלחמת עשר השנים של כל צבאות יוון כמגד טרויה יש לפילוקטטס פינה מעניינת כמי שבגבורתו התגרה באלים, נפצע והופקר ע״י מפקדיו כדי לרצות את האלים, ואחרי גלות של עשר שנים באי נידח, נקרא לפתע לשוב למערכה הכושלת ולהפיח מחדש את רוח הלחימה בשרידי הצבא המותשים.

גרסתו של מילר נכתבה ב-1964, כתרגיל בכתיבת מחזה בנוסח הטרגדיות היווניות, עם משקל, חריזה ומונולוגים ארוכים. אך התרגיל שלא נועד מלכתחילה להצגה, התגלה, הוצג כעבור ארבע שנים במינכן, ונחשב למשא זעם המשליך על השלטון בגרמניה המזרחית, שבה חי ולהט באמונתו הקומוניסטית, אך גם כמי שסומן כאויב מבית, והוגלה בביתו ממעמד הסופר המוערך למעמד של פועל נרדף. 

פילוקטטס (צילום: ז'ראר אלון)

יחיד סורר במשטר אלים

מסגרת העלילה של הפרשייה הטרויאנית הכרוכה בשמו של פילוקטטס נשמרה על ידי מילר בגרסה שלו. אודיסאוס, הרואה איך צבאות יוון מתפוררים ונחלשים מורלית בעקבות מותו של אכילס, מחליט להחזיר מהגלות את פילוקטטס, והוא יוצא לעשות זאת ביחד עם ניאופטולמוס, בנו של אכילס. 

מילר, בגרסתו בת 50 השנה הנשמעת ברגעים רבים כאילו נכתבה כאן ועכשיו, יוצר עימותים מילוליים ופיזיים - כיאה וכראוי לדיאלוג בין יחיד סורר למשטר אלים. הדרמה שהוא מתאר נראית כביטוי  של הייאוש האישי שלו מההנהגה המזרח גרמנית וכלי המלחמה שלה באזרחים ובתרבות. הוא מציג בעוצמה את ההתנגשות בין צורכי המדינה - המצדיקים כל פגם מוסרי בהתנהלותה - לבין אי הצדק הנגרם ליחיד. 

מילר עושה זאת באמצעות אפיון מוקצן של שלושת גיבורי העלילה והנמקותיהם למעשיהם הלא-מוסריים. את אודיסאוס הוא מעצב כארכי-נוכל, גנב ורמאי, פוליטיקאי תחמן לפי מיטב תורתו של מקיאוולי, שמאמין בעליונותה של המדינה על יחידיה. את פילוקטטס, שפצעו הפיזי ברגלו והנמק המצחין אינם מגלידים, מעצב מילר בכבשן לוהט של שנאה ותאוות נקם ״צודקת״, ולא רק ביחס לאודיסאוס, אלא גם ביחס לכל בני יוון, חייליה, שפתה, וקיומה.

בתווך ניצב ניאופטולמוס, הנער הטירון בענייני מדינה, מוסר ומלחמה שעובר סדרת חינוך מחדש ברשת שטומן לו אודיסאוס. הוא לומד לרמות, ועושה זאת מצוין, אך מתוך כך שגם הוא נושא בלבו טינה כלפי המנטור שגזל ממנו את ירושת אביו - המגן והחרב. נקרע בין הבנתו את עליונות המדינה והנאמנות לשליט, הצעיר מתבגר וצובר עוצמה מסוכנת לכל מי שניצב בדרכו. אודיסאוס או פילוקטטס. 

פילוקטטס (צילום: ז'ראר אלון)

הצגה שהיא אתגר

אבישי מילשטיין שהצליח לשמר כמתרגם את המרקם הלשוני הפיוטי-עממי שמילר נקט בו, ביים את ההצגה בגישה מתגרה בנוסח עבודות שיצר בשעתו ב״תיאטרון נוצר״ שהקים לפני 25 שנים יחד עם דלית מילשטיין. הוא בחר להדגיש את בדידותו האישית של פילוקטטס כמת חי ואת האי למנוס כקברו רדוף רוחות. הסערה החיצונית פולשת לנשמתו, והיא כהר געש פעיל.

מעצב התפאורה אדם קלר בנה לשם כך במה מרשימה עתירת הרמזים תקופתיים - סמליים מוחצנים לכאורה - כמו פסל ענק מנותץ, או מערכת וידאו-וטלוויזיה, ומפרש שחור לספינה שמיועדת להחזיר את פילוקטטס לשירות. את אלה משלימים התאורה המצוינת של רוני כהן, התלבושות של נטשה טוכמן-פוליאק, אפקטים המרשימים ומוזיקה של יובל מסנר, וגם הוידאו ארט של נמרוד צין בהקרנה בטלוויזיה ישנה שחר-לבן, או בצילום ישיר באמצעות מצלמת וידאו קטנה הנשלפת מהקיטבג של נאופטלמוס, כמו אבזרים אחרים ובהם בין השאר חליפת שרד ונעליים עבור פילוקטטס. 

וכמובן, עיקר הישגי הבימוי מתמקדים בהישגי משחקם של שלושת השחקנים האמיצים שהתגייסו למשימה. ניר רון הוא אודיסאוס כפי שאפילו מקיאוולי היה מעריץ אותו. בכל מילה, בכל מחווה, גם בקרב במה מסוגנן היטב על ידי ברק גונן. 

פילוקטטס (צילום: ז'ראר אלון)

לסיכום, הצגת ״פילוקטטס״ בחאן הירושלמי היא אתגר חשוב שהתיאטרון, הבמאי, השחקנים והמעצבים מציבים לקהל. אפשר להסתפק בנאמר, אך כדאי להבין - כל צופה בדרכו ומנקודת מבטו ותגובתו - את משמעויותיו האקטואליות של המחזה על מלחמה, על צדק, על יחיד מול שלטון ועל מדינה שמחפשת כבוד במחיר חיים יקרים.