פרידת המחזאי

אם היה ניתן לסכם במשפט קצר אחד את המחזה האחרון של ויליאם שקספיר על פי גרסתם של הבמאית טל ברנר ותלמידי בית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים הייתי עושה זאת כך: זאת הסערה שאנו מיטלטלים בה ממציאות אל דמיון ובחזרה, משפיות אל טירוף ובחזרה, ומחיים אל מוות שאין ממנו חזרה.

המחזה נחשב לאחרון ששקספיר כתב לפני פרישתו מלונדון לסטרטפורד ב-1611. אכן, על פניו זה מחזה פרידה, ויש בו אפילו רמיזה דקה לעבר הפרידה שלו מהעולם רחב הידיים, משפע הדמויות ומהטקסטים המופלאים שיצר בעשרים שנותיו בלונדון. 

עלילת המחזה נישאת על כתפי נקמה ותיקון של פרוספרו, שהיה דוכס מילנו, שקע במצולות הספרייה, ולא הבחין כיצד אחיו אנטוניו זומם נגדו, יחד עם מלך נאפולי, אויבו. אחרי הפיכת החצר פרוספרו הוגלה אל לב ים יחד עם בתו הקטנה מירנדה וערמת ספרים, ובדרך נס, אחרי שהסירה הרעועה נטרפה, הם ניצלו ונחתו על אי שבו שלטה המכשפה סיקוראקס. 
  
פרוספרו השתלט על האי, שבה את קָליבּן, בנה של המכשפה, ושיעבדו כמשרת, ובהזדמנות זאת גם שחרר מכלאו בתוך עץ את היצור המופלא אריאל כדי שישמש שליחו הבלתי נראה לכל דבר קסם וכישוף שיתבקש כדי לשרוד. 

הסערה (צילום: עמית סידי) 
  
תיקון ותבוסה 

המחזה מתחיל כעבור שלוש עשרה שנים כאשר נופלת לידיו של פרוספרו ההזדמנות לנקום. בספינת מפרשים התכנסו אותם קושרים ונאמניהם, וכן שני חפים מפשע – ידיד נאמן שדאג למחסורם של פרוספרו ובתו על האי, ופרדיננד, בנו של מלך נאפולי. וכשיש שני צדיקים הרצון העז לנקום מתחיל להתפוגג. לא בלי קצת התעללות, אך בסופו בא התיקון האופטימי לעולם חדש.

בגרסתה של טל ברנר המחזה מתרחש כאשר פרוספרו מוטל על ערש דווי - אם כי רק בסיום מתבררות נסיבות האשפוז - והוזה. או אז גם מתעוררת השאלה אם הסערה ואירועיה היו או לא היו. כך או כך, התיקון שמחולל פרוספרו אך ללא הטקסט שנמחק על ידה בתמונת הפיוס הכללי במערכה החמישית, מאפשר להיאחז בתקווה ובה בעת מחזיר אותנו אל בדידותו ו״תבוסתו״ של פרוספרו אם כי בשינוי משמעותי, שנרמז בתמונות קודמות.

הפתיחה והסיום של פרוספרו במיטת חוליו כמו מחיקת הטקסט, כולל המשפט המפורסם של מירנדה, בתו של פרוספרו, ״כמה מקסים המין האנושי! הו עולם חדש מופלא שבני-אדם כאלה בו!״ (ותחליטו בעצמכם אם כך הוא העולם שלנו), הגשת קטעי טקסטים כזמירות, ותוספת של שלוש בנות דמות אריאל, הם חלק ממכלול העיבוד שלה למחזה, כולל איחוד תמונות וקיצור שהעמיד את אורכה של ההצגה על 100 דקות, מחצית מאורכה הרגיל.

הסערה (צילום: עמית סידי) 

רוחות, שדים ושיכורים 

הצעצוע ששקספיר נותן לו הוא בקבוק השיכר של סטפאנו, מאנשי הספינה שניצל מטביעה, שבה היה מוזג המשקאות. המפגש שלו עם קליבן - ובעזרתו של בדחן הספינה טרינקולו - הופך אותו למלך האי. יותם קושניר מביא את מלוא יכולותיו הקומיות לתפקיד, וכמוהו רפאל עבאס כטרינקולו. התמונות של שניהם עם קליבן משעשעות כנדרש, אך אינן הפוגות קומיות, אלא משמשות מראה משמעותית למתרחש בקרב הניצולים האחרים.

מושיקו ששון, רהוט ותקיף כאנטוניו אחיו של פרוספרו, שמעביר את נאמנותו מאחיו אל מלך נאפולי, שאותו משחק יואל רוזנקיאר בכבדות נכונה, וממנו עובר אנטוניו ומפתה למרד את אחיו  של המלך, סבסטיאן, שהראל ליסמן מעצב אותו יפה כחסר עמוד שדרה. ובמרכז גונזלו, היועץ הזקן והנאמן של פרוספרו, במשחק מרשים של כפיר לבנה-עמרם.

את רשימת השחקנים משלימות מצוין נוי אבנר כאמו של קליבן, ואחר כך כציפור טרף, שהיא גלגול אלים של אריאל, ובמהלך ההצגה יחד עם אביה שפיצר ויעל סגרסקי כבנות דמותו של אריאל, כזרועותיו הארוכות לכל דבר משובה או סערה.

את ההצגה הזאת העמידה טל ברנר בתוך תפאורה אוורירית טובה, שעיקרה מסכים לבנים שמשחקים תפקידים בעלילה, ועם תלבושות מצוינות שכמו התפאורה עוצבו על ידי רוני וילוז׳ני, ובמידה רבה גם על ידי נדב ברנע, מעצב התאורה העשירה בגווניה. המוזיקה של אלברטו שוורץ צלצלה יפה בכפל העבר והעכשווי, ולפי רשימת התודות שבתכנייה יש לשבח בנושא המוזיקה גם את ליאור פארי, וכן את השחקנים ליסמן, קורן, עבאס וקושניר ״על לחנים, אוזניים מוזיקליות, ניהול מוזיקלי ושיר בלב״, כדבריה של ברנר.

בסיכום, אל תחמיצו ההזדמנות לראות את ״הסערה״ הזאת של תלמידי סמינר הקיבוצים על סף יציאתם לשדות הבמה המקצועית, בבימוי המעניין של טל ברנר ועם התרגום הנהדר של דורי פרנס.