תמיר גינץ העמיד את להקת ״קמע״ לרשותם של שלושה יוצרים צעירים מהדרום
הימור על היוקרה
המוניטין של תמיר גינץ, המייסד - יחד עם דניאלה שפירא - של להקת המחול ״קמע״ על המסד של בית הספר למחול ״בת דור״ בבאר השבע, הביא אותו ואת הלהקה אל כמה שיאים, שלא לומר כיבושים, המעידים על ההשקעה ועל פרייה גם יחד. ברוח הזאת גינץ גם מעמיד את היוקרה והמוניטין לרשותם של שלושה כוריאוגרפים צעירים מהדרום, ואפשר לברך על התוצאה בעיקרה.
היצירה הראשונה ״חרוט״ מאת איל גנון נעה במרחבים של פיענוח תחושות שנצרבו בגוף הנע. לכל משב תנועה העוברת כרוח קדים בין ארבעת המבצעים, מהדהדת אותם זה אל זו וממנה אל ההוא, ואל האחרת. המבצעים יוצרים תחושה של מאבק מתחכם על הזיהוי המבוקש במבנה או ביחידות, והחיבור השב ומתפרק מעניק תחושב של אי שקט תנועתי.
המבצעים אגנוס הול, מקסים בורדוסול, נועם עפרון ועדי געש, מתלמדת, מביאים יכולת ביטוי טובה ושליטה טובה בטכניקות התנועה והמחול הנדרשות מהם ומצליחים ליצור מהפרטים את השלם המיועד להם. פתיחה טובה ומסקרנת להמשך.
אדמה חרוכה (צילום: כפיר בולוטין)
בגרות מבטיחה
ואכן ״אדמה חרוכה״ מאת עוז מולאי הביא לבמת המרכז למחול סוזן דלאל טעם קמאי יותר המתייחס אל הזמן במשמעות היקפית המתנתקת ממחוגים ושנתות. הזמן שמולאי מתעסק בו נע בין אסוציאציות רחוקות וקרובות, בין החיפוש במעמקי האדמה להיאחזות המבוקשת בכנפיים המסיעות את הגוף אל מעבר לתחומי קיומו.
התנועה של מולאי מהודקת מאוד, וגם כאשר הדגש הוא במצב הנגזר של היחיד או הזוג או הקבוצה - הוא מעצב בפרטי תנועה מדויקים את המהלכים שיוצרים המבצעים שלו - עדי שמשי, אלדר אלגרבלי, לוקאס הרבינג-מולר, עלמה ליאור, אילן גולובוביץ ואושרת זיו. הם נפתחים בשלב מסוים כמין פרח אקזוטי וכשהם נסגרים דומה כי בלעו את העבר, כדי לשוב ולהיפתח אל זמן מופלא חדש ואמיץ.
היצירה שחתמה את הערב המעניין הייתה ״ברטה״ מאת לירן מיכאלי והיה בה מרכיב פראי מסוג שונה, כאשר הכוראוגרף נושא מבטו לעבר מעמדה של האישה ב״מרכז תיקון העולם. צלע מצלעו״. התנועה שמביא מיכאלי מורכבת ומתייחדת ברציות שלה לחתור ולהגיע אל ביטויים רוחניים או פיזיים.
ברטה (צילום: כפיר בולוטין)
המעמס הרגשי שבלט ביצירות הקודמות וכאן נשען על ציטוט יפהפה משירתה של זלדה ״שלומי נקשר בחוט אל שלומך״ מפנה מקום להתבוננות שאין בה רגש ואין בה היגיון, מתחילה אי שם ותיעלם לאי שם. המבצעים - פיטר סטאר, תום דויד, נועם עפרון וג׳ורדן ברטון קונרד, מתלמדת, מצליחים לאחוז בקרנות המזבח של היצירה ולחתום ערב שמביא עמו יצירות שהבגרות בהן מבטיחה המשכיו.
ובעיקר מגוון המבצעים והמבצעות בשלוש היצירות מעיד על גוף מחולי מסיבי ורציני המשלב בתבונה כוחות מקומיים וזרים, ומקדם את היצירה המקומית. ואולי זאת המשמעות הנכונה והראויה של האהבה הדרומית, כשמו של המופע הזה.