הצגתו הראשונה של תיאטרון צעיר חדש מביאה בשורה טובה בתחומי הבימוי והמשחק ומחייבת המשך עם חומרים משמעותיים יותר .
מחזה בוסרי עם פוטנציאל
הקמתו של תיאטרון הבוגרים של הסטודיו למשחק יורם לוינשטיין לא הייתה מפתיעה. ההפך הוא הנכון. הצעד החשוב הזה התבקש כבר מזמן. הן משום שלכישרונות הרבים המשלימים את לימודיהם דרושה במה מקצועית מחייבת ומתמודדת, הן משום שההיצע עולה על הביקוש ורבים נשחקים מחוץ למעגל היצירה. זאת תהיה גם הזדמנות לעצב קו ייחודי, שיאתגר את העושים במלאכה ואת הקהל הצמא למקום עם אמירה חברתית ואנושית מבעד לפריזמה של האמנות.
ההצגה הראשונה "ביום רגיל אחד" מביאה מחזה ראשון של כותבו, ג`ון קולוונבאך, שכבר הועלה פעמיים לפני הצגתו כאן, באוף ברודווי ובלונדון. זה מחזה בוסרי עם פוטנציאל, המבצבץ מבעד לעודפים מכבידים ומיותרים, כאילו המחזאי החליט לאסוף כמה שיותר ביצים לתוך סל קטן, עם הדים למחזאות אמריקנית מסוג זו של אלבי וסטיינבק, מאמט ושפארד.
במערכה הראשונה אנו עדים לפגישה בין שני גברים בדירתו המזוהמת של אחד מהם, העומד למשפט על רצח או על הריגה ובכל מקרה לא לגמרי ברור למה הוא בבית ולא במעצר. בשלב מתקדם, אחרי שכבר התמקמו בדו-קרב מילולי אלים למדי – "מתברר" שהם אחים, שלא התראו הרבה שנים.
הצרה היא שהמערכה הזאת כתובה על פי הכלל "מהר יותר, חזק יותר, מזעזע יותר", כאילו במטרה לבלבל את האויב, דהיינו הקהל. המערכה השנייה כבר ממוקדת יותר ומטפלת בקשר המיוחד בין שני האחים ובעיקר בדמותו של אביהם, שיצא יום אחד מהבית ולא שב. הבכור, שגם הוא עזב והותיר לבד את האח הצעיר, נשוי ויש לו שני ילדים.
על שני האחים מרחפת רוחו של האב החסר, ובכל זאת, למרות ההתמקדות עדיין לא לגמרי ברורים ה"מה" וה"למה" של המתרחש בה, ומה שאפילו נדמה כברור במערכה הראשונה נהפך על פניו במידה רבה במערכה השנייה.
יד בטוחה ואוזן קשובה
אך אם המחזה בוסרי - לא כך ההצגה, וראוי לשבח בפה מלא את הבמאי שלה, רועי מליח-רשף, שרק לפני שלושה חודשים השלים את לימודיו בסטודיו, ובטרם יבשה הדיו על תעודת הגמר כבר התמנה לדרמטורג ובמאי בסטודיו, ומוריו כיבדוהו באשראי עצום כבמאי ההצגה הראשונה בתיאטרון החדש.
מליח-רשף, שגם תרגם היטב את המחזה יחד עם אילנה שושן-דיאמנט, הוא ההפתעה המובהקת של ההצגה, והוא מראה כי מכל מלמדיו ספג והפנים הרבה. וזאת בהחלט מחמאה משותפת להם ולו.
ככל שאני יודע זאת ההצגה המקצועית הראשונה שהוא מביים והוא עושה זאת ביד בטוחה, באוזן קשובה וביכולת של במאי ותיק ומנוסה. מהתחלה ועד הסוף הוא יוצר מערכת אנושית מורכבת, בקצב טוב, במיזנסצינות מדויקות, ובעיקר בעיצובן של שתי דמויות האחים, תוך הבנה נכונה של נתוני שני השחקנים שקיבל לידיו.
את תפקיד האח הבכור, האניגמטי, מעצב יואב יפת בקו מתעתע. הוא מעולה בתפקיד הבכור המתבונן באחיו הצעיר, הוא חד ומהיר בתגובותיו, ויודע לתת ביטוי לאלימות חבויה, והוא רך ואוהב מבעד לכאב המחלחל בתוכו (במערכה השנייה) כרעל ממית. יפת אמין מאוד למרות כל מה שאין במחזה, והניגוד בינו לבין הפרטנר שלו, באישיות ובמשחק, רגיש ונכון.
את תפקיד האח הצעיר שגם נושא את מסת-הטקסט הגדולה של המחזה חי עד לפכים הקטנים ביותר השחקן ליאור משה, שמצליח לנוע בין מצבים נפשיים ופיזיים קיצוניים, מתהום אל תהום. ליאור משה מתחיל את ההצגה באנרגיה אדירה, ויוצר דמות מרתקת במגווני קולו ומבעי פניו, ובמחוות גוף, בתנועה סוערת או במנוחת רגע לפני ההתפרצות הבאה.
ההישג המשולש הזה של הבמאי והשחקנים התרחש בתפאורה של חדר מזוהם, עמוס פרטים שמספרים סיפור על חיים בתהום שעיצבה מאיה פלג, לאור תאורה תואמת של אמיר ירון. התלבושות שעיצב עמית זמיר טובות, וקרב הבמה שעיצב אורי בוסתן מרשים.
וכך בסופו של דבר, יצא לדרך התיאטרון החדש עם כישרונות מבטיחים לתיאטרון הישראלי. ועל כך אפשר לסכם בשתי מילים: ברוכים הבאים.
לפרטים נוספים
23/01/2006
:תאריך יצירה
|