שיגעון ותורשה
כל הקורא את ״סיפור פשוט״ מאת ש״י עגנון, פתוחה לפניו הדרך להנאה אם בצמצום המגע הפרטי עם המסופר, אם בסיועם של מפרשים ומגידי הבנה, רשימתם ארוכה ומכובדת. בין אלה המתווכים בין ספר וסיפור לקרוא מצויה גם במת התיאטרון, וההצגה החדשה בתיאטרון הלאומי הבימה מצטרפת לארבע הפקות קודמות וגדולות של הבימה (1979) ושל תיאטרון חיפה (2009), ושתיים קטנות בפרינג׳ (2006, 2010-15).
הסיפור עצמו אינו כל כך פשוט, טוענים יודעי סודו, גם אם עלילתו כפשוטה שוכנת במתחמי הדרמה הרומנטית-משפחתית עם סודות של שיגעון ותורשה, ובמיוחד עם אהבה שאיננה מגיעה למימושה המיוחל, וחתונה עם כלה עשירה שאיננה מספקת את הרוח הגדולה של החתן, שדיבוק אהובתו הדחויה נכנס בו. כנאמר, עד שיחפץ.
החתן הוא הירשל, בנם של מאיר וצירל הורוביץ, סוחרים מצליחים בעיר הקטנה ששמה שיבוש. הוא מאוהב בבלומה, קרובת משפחה, שהתייתמה ונאספה על ידי משפחתו. גם בלומה מאוהבת בו, אולם נאלצת לראות איך משדכים להירשל את מינה, בת גדליה צימליך, הגביר מהעיר הגדולה. ביום החתונה נעלמת בלומה, והירשל הכנוע כורע תחת משא חיבוטיו, ובין אם בהעמדת פנים או מחמת הגנטיקה המשפחתית בשיגעון ינהג, עד שיירפא ויבריא וישוב אל חיק רעייתו מינה ובנם הפעוט משולם.
המחזה שכתבה שחר פנקס שומר יפה על שפתו ודימוייו של הרומן המסעיר שנכתב במהלך 18 שנים ועדיין נותרה בלב עגנון התחושה כי יכול היה להיטיב יותר עם הירשל, וגם עם עצמו כמחברו. עם זאת ההחלטה לוותר על אירוע מרכזי בסופו של הסיפור, והעוסק במחלת הבן הפעוט, מנטרלת במידה רבה את פשר החלמתו של הירשל ויציאתו מתחום שלטונה של אמו אחרי כל השנים שבהם תפסה את מקום האב בעיצובו.
סיפור פשוט (צילום: ז'ראר אלון)
אתגר יצירתי
את העיבוד הזה עם הדרמטורגיה של מאיה ערד העתיקה למציאות בימתית שיר גולדברג, שביימה בשנים האחרונות הצגות של עיבודים אחרים של פנקס, כולל ״תהלה״, ״האדרת״ ו״כנרת כנרת״ בחאן הירושלמי, ו״אדם לא מת סתם״, ״אבא גוריו״ ו״המאהב״. שיתוף הפעולה ביניהן הוא בלי ספק אתגר יצירתי מרתק, שגם אם לא תמיד הניב תוצאות שאהבתי, תמיד יש בו הבטחה חדשה המתאימה לחומר שנטלו לידיהן.
הפעם הן נאלצו להתמודד עם עולם דימויי עשיר בשפה העגנונית, והקורא היה ריבון להחיותו כטעמו והבנתו. במהותו הבימוי של גולדברג התחבר לסיפור והביא מרכיבים חשובים שיש בו, ובד בבד הכבידה באורנמנטים מעכבים שנועדו לבטא את הנסתר שבין המילים. אבל בכך ניטלה מהצופה ריבונות הפיענוח שלו למתרחש ונראה בבימוי הבארוקי על שלל הרעיונות היצירתיים או הפתרונות מעשיים תפעוליים שביחד אמורים להיות תחליף נאות, אפילו אם רק כאשליה, למקור.
סיפור פשוט (צילום: ז'ראר אלון)
זה היה גם האתגר שנדרש מהתפאורה של שני טור, שבמרכזה לכל רוחב הבמה מסדרון צר התחום בקיר דמוי זגוגית שקופה, שחוצץ בין קדמת הבמה - חלל ריק ותחום בקירות שחורים עם פתחים נסתרים לחלקי תפאורה ואבזרים, שהתערבבו בו חדרו של הירשל ומקומות אחרים ציבוריים יותר. החלל השחור נמשך גם מעברו האחורי של המסדרון, ובו נקבע פתח היציאה השלישי מהבמה, בנוסף לאלה שמשני עברי המסדרון.
על פי עדותה של גולדברג המסדרון הזה שהפך להיות בעל תפקיד מרכזי הוא ״תוצר של הליך חשיבתי ארוך ומפותל״. אבל התוצאה היפהפייה כשלעצמה ובשימוש שנעשה בה, כולל הכתובות והציורים בעטי סימון, מרקרים לבנים, שנוספו על הקיר מעת לעת, ניכרה דווקא את המהלכים הנפשיים של הסיפור, אם לא עיקרה אותם כליל, ולא נסתייעה בתאורה המחושבת של זיו וולושין.
את מה שאבד לי בתפאורה החזירה בגדול ובמורכבות מרתקת המוזיקה של דניאל סלומון שהיה בה יותר משמץ של עגנוניות. דברי ההסבר הקצרים שלו המופיעים בתכנייה הטובה שערכו רות טון מנדלסון ורמי סמו, מתארים לא רק את ההבנה הרגישה שלו אלא גם את מהלכי המוזיקה כשפה בימתית מקבילה ומשלימה, ויוצרת עולם דימויים שחודרים לתודעת הצפייה בהצגה.
תרומה יצירתית חשובה הרימה שרון גל, מעצבת התנועה, שבמודעות או באי-מודעות, כמו סלומון, חיברה בין המעשה הבימתי של גולדברג למהפכה הבימתית שחולל לפני 85 שנים יבגני ווכטנגוב בהצגת ״הדיבוק״. רגעי התנועה היו מרשימים ובעיקר, כמובן, החתונה. כמוה גם אמירה פנקס שעיצובי הבובות שלה - תרנגול הטירוף של הירשל וציפורי הטרף בסוף - העמיקו את המגע של המציאות בדמיון.
סיפור פשוט (צילום: ז'ראר אלון)
משחק מרתק
בתוך כל זה ניצבה על בימת אולם מסקין להקת שחקנים בתלבושות המצוינות שיצרה עבורם עפרה קונפינו. הם יצאו למסע משחק מרתק בנתיבי הדמויות העגנוניות, בהתאמה לתפיסתן של המעבדת והבמאית. במרכז ניצבת דמותו של הירשל, בגילומו של שפי מרציאנו הנוגע ללב כבר כנער מאוהב, ובעיקר כשהוא מצליח לנוע במשחקו על קווי מתאר של טירוף, שהוא טבעי, נסיבתי או תורשתי, או מלאכותי כתנועת שחרור ממוסרות השליטה האימהית.
את השליטה הזאת של האם, מביא אל הבמה משחקה המרוכז והתמציתי של יבגניה דודינה, שיוצרת דמות גדולה, בנוכחותה, בהליכותיה ובדיבורה. כל מחווה, כל תזוזה כל מילה מעוצבים בדיוק מושלם, בעיקר במערכה הראשונה. בחלקה האחרון של ההצגה היא מאפשרת הצצה לרגש שאינו כבול בהיגיון תועלתי, עד לסיום הנשבר.
מצוין ודווקא נוגע ללב יותר מהצפוי מתפקיד אביו של הירשל הוא רוברטו פולק. הוא ענייני גם ברגעי החולשה מול שתלטנות אשתו, הוא מרגיש קרבה ומנסה להתחבר לבן, והוא מבטא מצוין את הזהות שלו שהתפתחה מעוני להצלחה עסקית. שמעון כהן כמחותן נפוח כראוי כגביר שהכל יישק על פיו ואילו כאן הוא עובד עצות, וכמוהו רות לנדאו כזוגתו, השומרת על הבת כבבת עיניה.
סיפור פשוט (צילום: ז'ראר אלון)
דנה ידלין מגלמת את בלומה באמצעות שני קווי-אהבה המתערבבים זה בזה שיוצרים דמות טרגית, גם אם ברגעים מסוימים קשה להתחבר אליה. הקו האחד נוקשה, תובע וכמעט תוקף את הירשל. הקו האחר רך, מתרפק, מחזר. גם הילה שלו כמינה הכלה בעל כורחה ובעל כורחו, נעה במשחקה הטוב על שני קווי משחק הילדותי מבולבל ומפוחד בהתחלה, והנשי תובעני ואימהי אחרי החתונה.
את תפקידי השדכן והפסיכיאטר מגלם במקצועיות טובה רוברט הניג. נמרוד דגן ושלומי ברטונוב כתלמידי חכמים, ותפקידי עזר אחרים, ויוצרים הישג בימוי בדמות ״מקהלה יוונית״ המלווה את העלילה מתערבת, מפעילה ומופעלת. שלומי ברטונוב מצוין גם כתרנגול הענק והיפהפה בשלל נוצותיו הצבעוניות המסמל את הטירוף של הירשל ושל הסובבים אותו.
בסיכום ״סיפור פשוט״ זה של שחר פנקס ושיר גולדברג איננו פשוט, כשם שגם סיפורו איננו פשוט. ההצגה מחוברת בעיקר לשפה העגנונית, וגם אם פה ושם יש הגזמה באורנמנטים החזותיים או ההתנהלותיים, זהו תיאטרון במיטבו.