אלבום תמונות באריזה יפה

בזה אחר זה, אך לא בהכרח לפי הסדר שעשה בהם הזמן המונה 20 שנה ללהקת המחול של אמיר קולבן, ואולי גם בתוספת למה שקדם לה, עולים הזכרונות המרכיבים את יצירת המחול החדשה ״ממורנדום״. הזכרונות הם כמובן של קולבן, וספק אם רקדני ״קולבן דאנס״ יכולים להעריך את כובד משקלם, שנצברו בארבעה העשורים שלו כרקדן וכיוצר וכיוזם. ולא בכדי היצירה מוקדשת לאמו, שהלכה לעולמה לפני כשנה וחצי, שבועיים לפני יום הולדתה ה-100.

היצירה, שהשם המדויק יותר לה צריך היה להיות MEMOIR מעלה מנבכי העבר של קולבן מרכיבים שיצרו את מסד השפה שבה ״דיבר״ בתנועה, וכמו גם ביצירתו החדשה, לעתים עם תוספות טקסטואליות, שברוב המקרים - ולא רק אצלו - מכבידות על התנועה יותר משהן מסייעות לה. הממואר בנוי כאלבום תמונות באריזה היפה של עיצוב הבמה המתוחמת בשלוש יריעות לבנות עם אורנמנט מצויר שיש בו רמזים למסילות, לשכבות ארכיאולוגיות, לנוף. 

רצף תמונות נפתחות כמו האקורדיון שבידי הרקדן המקדם את פני הקהל, ואחר כך נכנס ויוצא ומשמיע צלילי נוף מוזיקלי שהוא קצת אחר, אבל כשר למהדרין. אין רמז לזיהוי שמי של הרקדן, שבהמשך יופיע גם בלי האקורדיון ובתמונה אחת ירקוד אתו ועם בת זוג, כשם שאין זיהוי שמי לרקדן הנמרץ בתמונה סביבונית מתמדת, בתוך עיגול אור שיצר שי יהודאי מעצב התאורה המצוינת של המופע כולו. 

ממורנדום (צילום: דני כתרי)

אתר ארכיאולוגי של הגוף והנפש

אין זיהוי (בתמונה או במפרט תפקודים מובחנים שבאי בלט קלאסי מורגלים בו) של הרקדן השלישי ושל שש הרקדניות. חבל, כי פה ושם היה אפשר לתת מחמאות אישיות לצד המחמאה הכללית מדי של איכות להקתית טובה, גם בקטעים שבהם הלהקה כולה בתלבושות היפות שחגית אביר עיצבה בגווני שנהב-אפור ולימון מילאה את במת המרכז למחול סוזן דלל וגם בקטעים סולניים קצרים, בצירופים זוגיים או בשלשות.

בכמה קטעים היו מגעים של קסם ושל תנועה סוחפת בעיקר, ופה ושם גם אינטימית. אך האמת היא שהיו רגעים מיותרים, שלא הגיעו לאותה רמה גבוהה שקולבן שאף וממשיך לשאוף אליה. רגעים שבהם מתח התנועה התפוגג, או שנמשכו מעל ומעבר למה שראוי להתרפק עליו גם בזכרונות מימים רחוקים, של נעורים או של בגרות כפי שהזכירו לפתע קטעי וידאו ישנים מיצירות קולבן - גם בהשתתפותו, כמין שילוב-מונגד בין העבר למתרחש על הבמה.

ממורנדום (צילום: דני כתרי)

בדברי ההקדמה שלו בתכניית המופע מתאר קולבן את יצירתו כ״אתר ארכיאולוגי של הגוף והנפש. ככל שתרבה לחפור באתר כך יתגלו לך עוד שכבות שנעלמו עם הזמן מתחת לשכבות חדשות יותר שנבנו מעליהן.״ ברגעים רבים אכן זה קורה, אלא שמרבה הצער לא נוצר אותו חיבור ההופך את רצף השכבות למסה אחת. 

אולי לא לכך חתר קולבן אך התוצאה בעיקרה נותרה בשלב החפירה, ועדיין לא בשלב התחקיר והמענה על השאלה איך רוקדים זיכרון. אך בעיקר ככל שהיא חשובה לקולבן, אין בה מענה לצורך החיוני של התוויית דרך ללהקה מהעבר שלו אל עתידה. 


ממורנדום (צילום: דני כתרי)