פסטיבל אינטימדאנס 2016 בתיאטרון תמונע יוצא לדרך בשעה טובה ומוצלחת עם 11 יצירות מחול חדשות וחדשניות מאת כוריאוגרפים כיוסי ברג, עודד גרף, דנה רוטנברג ועוד רבים. השנה הציבו מארגני הפסטיבל בפני המשתתפים סוגיה עכשווית ומאתגרת: חוקי המשחק המשתנים במציאות הישראלית, שלה כידוע חוקים משלה.
 
"האמנות לא יכולה לשנות את המציאות הפוליטית"
 
גם הכוריאוגרף רותם תש"ח הרים את הכפפה, וכבוגר מצטיין בלימודי תולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב מציג בימי הפסטיבל את המופע-הרצאה "הכול טוב", העוסק באפקטיביות של אמנות פוליטית.

מה זה בעצם אומר?

"זאת אמירה סרקסטית. יצרתי מופע שמציג, באמצעות שקופיות ובאור קומי, את חוסר היכולת של האמנות לשנות מציאות פוליטית בשטח, את אזלת היד של האמנות. קחי למשל את מצב הפליטים הסורים שמחפשים מקלט באירופה. שום מופע מחול שאציג, שום תמונה שאתלה על הקיר, לא תשנה את המציאות שלהם. גם אם האמנות מגיבה למצב הפוליטי, הפער בינה לבין המציאות הוא עצום."


הכל טוב (צילום: גדי דגון)

איך אתה עושה את זה?

"אני לוקח תמונות מהחדשות העכשוויות, ומראה לצדם דוגמאות של יצירות מחול ישראלי-פוליטי של ארקדי זיידס, יסמין גודר, תנועה ציבורית וגם שלי, ושם את האצבע על הפער הבלתי נתפס בין הייצוג האמנותי, המוצר הבימתי, עבודת המחול, לבין השינוי בשטח שהוא שולי וזניח."

אינטימידאנס 2016
 
"המערב רוצה להרגיש שהוא מוסרי"
 
מה הנחה אותך בעבודה?

"הדבר שהוביל הוא המודלים שהציב הפילוסוף הצרפתי ז'אק רנסייר לאפקטיביות פוליטית. הוא הציג שלושה מודלים של אמנות פוליטית, ואני התייחסתי לשניים מהם בעבודה. המודל הראשון הוא פדגוגי. נניח אני רואה מה לא בסדר עם הכיבוש ועושה ייצוג של זה. על פי רנסייר, זה הכי פחות אפקטיבי. כל העבודות שאני מציג נופלות לקטגוריה הזאת. אני קצת עוקץ פה ואומר שעבודות כאלה גורמות לנו במערב להרגיש טוב עם עצמנו, מוסריים ופוליטיים. אבל זה בולשיט. ברגע שאנחנו מבקרים את המציאות דרך האמנות אנחנו מפסיקים להיות אקטיביסטיים. זה כאילו משחרר אותנו מלפעול בשטח."

אבל אם האמן לא יכול לנסות לשנות דברים דרך האמנות, מה כבר נשאר לו?

"הגעתי למסקנה, שהיא חצי רצינית חצי קומית-אבסורדית וטבולה בהמון אירוניה, שאנחנו צריכים להפסיק לעשות אמנות ולעבוד במקצוע שאליו אנחנו יכולים לרתום את המומחיות שלנו."
למשל?

"למשל, אם אני קורא טוב את המרחב ומבין בתנועתיות, אני אלך לעבוד בתכנון אורבני בעיריית תל אביב. מכיוון שאני מכיר את הנושא ואת המנטליות התנועתית של הישראלים, אני אדע איפה למשל למקם קופה, כדי לא ליצור צוואר בקבוק ותורים שנתקעים. הארכיטקטורה האורבנית בארץ לא מתחשבת בגורם הזה ובגלל זה היא מחריפה את הסימפטומים של להידחף, לכעוס, להתחרות.

"לאמריקאים למשל, יש מנטליות תנועתית צייתנית. הם עומדים בתור ולא נדחפים, שומרים על סדר ועל מרחק. בישראל לעומת זאת המנטליות היא חירומית – שלא יעקפו אותנו, שלא נצא פראיירים, ולכן בהתקהלות ליד דלת, קופה, אוטובוס, תמיד נהיה בתחרות אחד עם השני ולא נתנהל בתיאום. אם הייתי ארכיטקט אורבני הייתי מתחשב בעניין הזה ופותר הרבה בעיות שקיימות היום."
 
אז זה מה שאתה מציע? שאמנים יעזבו את האמנות?

"שוב, זה פיתרון קומי, אירוני. אם האמנות לא מסוגלת לחולל שינוי, אני אומר לאמנים: עזבו את האמנות ותשתלבו במציאות עצמה. אם אתם רוצים שהאמנות שלכם תשפיע, תלכו לעבוד בעבודה רגילה מתשע עד חמש בתחום שבו אתם מתמחים. זה הפתרון שלי." 

 
"לאף אחד לא אכפת מה אני חושב על הכיבוש"
 
זה בטח מתסכל, להגיע למסקנה כזו אחרי כל כך הרבה שנים של יצירה.

"נכון. וזו הנחת היסוד של העבודה – הקהל כאן ובכל העולם צורך רק בידור, לא שום דבר אחר. גם כשהוא רואה חדשות, גם כשהוא רואה אמנות, הכול מתעכל אצלו כבידור. גם מירי רגב מיתרגמת אצלנו לבידור. ברור שזה מתסכל, להבין שלא משנה מה אמנים עושים, לא משנה כמה הם רוצים לחולל שינוי, השינוי בשטח יהיה זניח, כל עוד האמנות היא פדגוגית.

"הכוריאוגרפים הכי פוליטיים כאן, זיידס, תנועה ציבורית, הלל קוגן וכיוב', כולנו רוצים להאמין שהעבודות שלנו משנות משהו, אבל המציאות ביו"ש ועזה ממש לא השתנתה בעקבות העבודה שלנו. יש לי המון כבוד לכוריאוגרפים בארץ, אבל אין מה לעשות, לאף אחד לא אכפת מה הם חושבים על הכיבוש. למרות כל הכוונות הטובות ההשפעה שלנו זניחה ומגוחכת."


רותם תש"ח (תמונת יח"צ)

נהוג לחשוב שהתפיסה את האמנות כמוצר צריכה בידורי היא עניין חדש יחסית.

"כל עוד אנחנו בקטגוריה של מודל האמנות הפדגוגית, זה לא חדש. זה היה תמיד, ולא משנה אם זה תיאטרון שמבקר את החברה, או ציור שמן שמנסה לעורר מודעות לאיזה סיטואציה חברתית. בסופו של דבר זה נספג כבידור ולא מתפקד כפוליטיקה אפקטיבית.

"וזה מביא אותי למודל השני של רנסייר של אפקטיביות פוליטית של אמנות, שגם אליו אני מתייחס בעבודה – מיידיות אתית. אלה אירועים שהם תוצרי החברה, כמו למשל יום העצמאות, בואי ניקח את טקס הדלקת המשואות ביום הזיכרון, טקס פתיחה של אולימפיאדה. אלה אירועים שמייצרים קהילה, ומבחינת רנסייר הם נחשבים לאקט אמנותי לכל דבר.

"העבודה שלי מציגה את המתח בין שני המודלים האלה. העבודות של דנה יהלומי ותנועה ציבורית מתקיימות באמצעות המתח בין שני המודלים האלה - בין טקס הדלקת המשואות ה'אמיתי', המדיני, לבין טקס אמנותי שנראה כמעט אותו דבר ומתחקה על ידי כך אחר כל המנגנונים שגורמים לטקס ה'אמיתי' להיות אפקטיבי."

אם נחזור לחיים שלנו כאן, אפשר לומר שאמנות פוליטית מן המודל השני פורחת ככל שהמשטר נעשה פשיסטי?

"בהחלט. שירה בציבור, ריקודי עם, מסדרים, מפגני חיל האוויר - אלה אירועים פוליטיים לכל דבר שהופכים את הצופה לשותף בהם מעצם קיומו. אתה חלק מהאמנות הזאת בגופך אם תרצה ואם לא. זה בדיוק מה שקורה כאן."

המופע יתקיים כחלק מתכנית ג' של פסטיבל אינטימדאנס ביום שישי ה-22 ביולי 2016 ב-18:30; יום שבת ב-23 ביולי ב-12:00; וביום ראשון ה-24 ביולי ב-20:00 . פסטיבל אינטימדאנס יתקיים בתאריכים 24-21 ביולי 2016, בתיאטרון תמונע בתל אביב. מחיר כרטיס לתכנית - 65 ₪. כרטיס משולב ל-3 תכניות - 150 ₪. להזמנת כרטיסים: 03-5611211 או ב אתר הפסטיבל