"הכל טוב"
המסורת של תיאטרון תמונע במפעלי אינטימדאנס או א-ז'אנר, שלעתים נראים כתאומים (לא זהים) היא זו של חיפוש מתמיד אחר מענה נסתר. הפעם, ובניהולם האמנותי של יאיר ורדי, טל יחס ונאוה צוקרמן, יוצרי אינטימדאנס 2016 נקראו לעמוד או לנוע אל מול "חוקי המשחק". אבל מה הם החוקים, ואיזה משחק חי על פיהם - זאת לא נקבע במסמרות, תפעוליות או אמנותיות. החופש ליצור הוא החוק הבלעדי שאין לשבור במשחק השנתי הזה. כל השאר - שיישבר אם זה מה שנכון לך.
וזה בדיוק מה שמאפיין את "הכל טוב", יצירתו של רותם תש"ח, כפי שתיאר אותה בראיון לאתר וכפי שנוצרה על הבמה. מבחינה מצומצמת זה היה מחול, אבל כזה ששירת נאמנה את הרעיון של תש״ח ההופך את היוצרות ומציב את המציאות כמראה לאמנות. ומה שנשקף איננו מחמיא לאמנים, גם כשהם במיטב כישרונותיהם מציבים את המראה שלהם לאותה מציאות.
ההרצאה הפובליציסטית של רותם תש"ח, וכך יש להתייחס אל "הכל טוב", היא חיטוט דוקר בקרביים של שני הפרוטגוניסטים שלה המתחרים על דעת הקהל. מתברר כי המחול הפרופגנדי מתפרנס מהזוהר של המחול הנוח, המבדר, המשלים עם הסדר הקיים. ואל תגידו שאסור להשוות. מנקודת המבט שלי "הכל טוב" הביא את המסר המדויק והמשמעותי ביותר.
הכל טוב (צילום: גדי דגון)
"מוזיקה של ערסים בהיכל התרבות"
מי שמתחרה בו, אם כי בכיוון אחר של הזיווג בין הנראה לנסתר, היא מעיין כהן-מרציאנו ביצירתה האוטוביוגרפית "מוזיקה של ערסים בהיכל התרבות". יצירה שכולה מחול, ולא סתם סולו "רגשי" אלא מונולוג מתריס של אישה שהיא בת הדור השלישי לעליה המזרחית ועל פי חוקי המשחק החברתי בחרה להסתפח או להתחפש בהתאמה לקבוצה ההגמונית בחברה שלנו, והכתובת ידועה.
אלא שכהן-מרציאנו מוצאת עצמה כלואה בהגמוניה בתחושה של נפש בריאה בגוף הכולא בתוכו את מסורת ההורים יחד רצף הגנים או כלשונה "גופי הוא הכלאתם של הורי, של ניתוק והימנות, של התנגדות וקבלה, של רצון והתפכחות, של קונפליקט ואולי של פתרון". המחול שיצרה לא היה יכול להיות מחול יותר, מדויק יותר, מעצים ומחכים יותר. אבל החוק שנשבר בו היה של האשליה שבאמנות. נותרו רק רסיסים.
מוזיקה של ערסים בהיכל התרבות (צילום: גדי דגון)
"לא עלינו"
האוטוביוגרפיה שררה גם על "לא עלינו", יצירתן נעה מרק-עפר ודנה רוטנברג, כאשר במרכזו חשיפה כואב של אמהות הנקראת לדגל של בנה הקטן בנסיבות רפואיות קשות. אני מתקשה לייחס את אמנות המחול למה שארע באולם הסייקל הצפוף. אבל זה היה אירוע מורכב ומסובך, בעיקר רגשית, מעין מסע במרחבים הצרים של רפואה ושירותיה.
החוקים שנשברו בו היו גם חוק המבנה הכוריאוגרפי של מחול וגם חוק הקיר הרביעי, ומרק-עפר נעה בקרב הקהל, סביב לו, מעליו ואל מולו, ואף הפעילה שתי נשים שתפסו את מקומה כמספרות. פה ושם היא פרשה אל רסיסי המחול שנותרו. בסוף האירוע היו נשים שהתחברו רגשית וערכית לסיפורה של מרק-עפר ומיהרו לחבקה באמפתיה.
לא עלינו (צילום: גדי דגון)
"שלא להרבות בדברים"
יצירת סולו דמוית אוטוביוגרפיה יצרו תמי ורונן יצחקי ב"שלא להרבות בדברים" המקסימה. כמו הציטוט מהמקורות המונה את מאתיים וארבעים אברים-עצמות שיש באדם מכף רגלו ועד ראשו, כך היצירה מנתה את חוויית חיי הגוף, זיכרונותיו, תקוותיו, שאיפותיו ואכזבותיו. מדבקות קטנות ודגלונים - רק אחד מהם היה כדגל ישראל - סימנו על גופה של יצחקי את המפה שלה. תנועתה עברה בין עמידה מכריזה לפיתול או זחילה, כשהיא נושאת את כובד המשקל המסומן, ולמעשה מורדת בו ושוברת את מוסרותיו.
שלא להרבות בדברים (צילום: גדי דגון)
"ברחם ההיסטריה"
אתגר יצירתי מרתק הביאה עדילי ליברמן ביצירתה "מופעי ההיסטריה" שהייתה מורכבת ותובעת ריכוז והקשבה של הקהל בהיותה הרצאה מדעית על היסטריה מאוירת בהדגמות חיות. ליברמן, בהריון מתקדם שהוסיף נופך לדמות המרצה הרצינית, שאבה את הרעיון מאירועים שהיו בסוף המאה ה-19 במחלקה הנוירולוגית של בית החולים סלפטרייר בפריז, בניהולו של ז׳אן מרטין שרקו וכונו על ידו "מוזיאון פתולוגי חי" כשמה המשני של היצירה.
זאת איננה יצירה קלה לעיכול בחלקה הראשון, כשהקהל נדרש לעקוב אחרי כל פרט הנאמר בהרצאה המפרטת את המכניזמים שונים של ההיסטריה כפי שנחקרו וקוטלגו על ידי שרקו במשך 30 שנים שניהל את המחלקה הגדולה מסוגה בצרפת. מה שלכד את העין מיד היה הריונה המתקדם של ליברמן, שנשאה את הרצאת הדברים היבשה על ההיסטריה, מילה שמקורה במילה היוונית היסטרה שפירושה רחם. ואולי גם זו הייתה רק "הצגה", ואם כך זה היה מרכיב יצירתי מניפולטיבי.
בחלקה השני היצירה עברה את הגשר מתמונת ההרצאה וההדגמות הבסיסיות, והגיעה אל אובדן השליטה ההיסטרי-אפילפטי של שלוש הנשים המדגימות. משי אולינקי, כרמית בוריאן ומעיין חורש היו מרתקות ולרגעים עוצרות נשימה במהלכים הפיזיים והנפשיים של ההדגמה וכל אחת בתורה, ואפילו ליברמן המרצה, חשפה בעוצמה את מצבה הפתולוגי. ובסיכומה זו הייתה יצירה שהמסה הקריטית שלה הייתה מחולית.
מופעי ההיסטריה (צילום: גדי דגון)
"הנה מגיעה הראסייה"
פתולוגיה מסוג אחר, ולא פחות היסטרית, הביאו דרור ליברמן וקזויו שיונוירי ביצירתם האלימה Here Comes the Hit, או בעברית "הנה מגיעה הראסייה". בדברי ההסבר ליצירתם הם מצביעים על עצם הבעייתיות המתנגשת בין היוצרים העצמאיים והמערכת התומכת או מתנכרת או מגבילה את העצמאות הזאת.
אבל הצמד הפעלתני הזה אינו מסתפק בכך וכזוג מתאגרפים הם מציעים את עצמם זה לזה, בוחנים את גבולות אי ההסכמה, התחרות, והפתרונות. ההומור שבו הם מתעטפים מלכתחילה מתמוסס והמאבק לובש צורה אלימה יותר ויותר. ומאחר שהם גם "גבר" ו"אישה" נוסף להתאבקות שלהם הפן המוכר של עליונות.
אלא שקזויו איננה מוותרת, ובשלב מסוים זרועותיה, אגרופיה, רגליה מאתרים את התורפה של היריב. ובהזדמנות הזאת היא גם שוברת את החוק המפריד בין המינים ככל הנוגע לפעילות פיזית, כמו בספורט.
ליברמן הוא הרקדן האתלט המושלם ונדמה שאין חוקי כבידה שפועלים עליו, אבל בלהט להטוטיו הפיזיים הוא נכנע לתושייה של יריבתו. אני מקווה שכיוצרים הם לא ייכנעו לשיגיונות השרה שליטופיה נדמים כעניבת חנק.
הנה מגיעה הראסייה (צילום: גדי דגון)
"מכונות של עוד"
מה שנראה כמאבק דומה וכחיזור שיש בו מרכיב אלים הוא הדואט "מכונות של עוד" מאת ג׳ואל בריי ועודד רונן שנטלו על עצמם לשבור את הדימוי הרומנטי של המוסדות הזיווגיים לגברים שחושקים בגברים. נקודת המוצא שלהם, ככל שהדבר יכול להפתיע, היא במילה הקטנה ׳עוד׳. זו שהפכה לסמל בתביעתו של אוליבר טוויסט הקטן לקבל עוד מנת אוכל מבישה.
את התביעה הזאת הם מעבירים אל מתחם אפליקציות ההיכרויות שבהן תרבות הגייז חוגגת והמשתמשים הופכים להיות "מכונות של עוד" שמודדות ומאתרות את הרצוי בקרב השפע המצוי. אך ביצירתם של בריי ורונן החיפוש האמתי הוא דווקא אחר האינטימיות, אחר הקרבה שהיא לא רק פיזית מזדמנת, ובמפתיע מהדהדת בדואט היפה שלהם קינה עצובה על "הכרסום ביסוד האנושי האינטימי ביותר - תקשורת ביו אנשים".
מבחינות רבות "מכונות של עוד" היא יצירת מחול מובהקת שאיננה נשברת לפי צרכים רעיוניים. היא רשאית להיות כזאת על כללי המשחק של אינטימדאנס, וכבר בכך היא שוברת את חוקי השבירה של האירוע המקיף שהיא רק אחת מ-11 שלוחותיו.
מכונות של עוד (צילום: גדי דגון)
"הצפה"
זה יפה ממש כמו "הצפה", יצירתן של האמנית הרב תחומית ניבי אלרואי והרקדנית כוריאוגרפית אלה רוטשילד. יש ליצירה עלילה הנרמזת בעיצוב בימת עץ שעליה זרוקים או מוחים חפצים שונים, מבקבוקי פלסטיק ועד משקפת, ונראית כרפסודה תועה בים אין-סופי. בזה אחר זה מושלכים החפצים אל בין הגלים הסמויים מהעין, והאישה ששרדה אסון, נעה על גלי הפחד מ"סוף" כלשהו. רוטשילד עושה זאת בהתכוונות מלאה ובביטוי שאינו מותיר את הצופה בה אדיש לגורלה.
על הרפסודה מתחוללת דרמה גדולה אבל במחוות מעובדות ומדויקות שבאמצעותן מנסות רוטשילד ואלרועי לתמרן את הפנטזיה של האישה ושל הצופים בה לעבר משהו המוכר במונח "היום שאחרי". האם ישרדו את הפחד הזה או יכרעו תחתיו ולא יהיה בהם עוד כוח לקבל עליהם עולה של גאולה. וכך, מבלי שהתבקשתי, שטתי במרחבי הזיכרון אל השעה האחרונה שלפני שחרור ברגן בלזן.
מה שמחזיר אותי אל אחת מהצהרות הכוונה של אוצרי אינטימדאנס שהיא "לבחון כיצד מגיבה האמנות ובתוך כך המחול, למציאות ולשפה המשנות פניהן". ב"הצפה" וביצירות האחרות החוק הרעיוני הזה מצא את ביטויו המובהק, ובדרך כלל בהתאמה מלאה לכל רעיון יצירתי שזכה להתבצע.
הצפה (צילום: גדי דגון)
"כל ההליכונים מיואשים 2"
היצירה המחולית - לכאורה או בפועל - הבולטת בנוכחותה המסיבית באירוע היא "כל ההליכונים מיואשים 2" של שמונה יוצרים שהציבו בבר של תמונע שמונה הליכונים שעליהם הם צעדו, רצו, תירגלו מצבים, פה ושם גם שרו, ובשלב מסוים נכנסו למירוץ של שיחה בינם לבין עצמם בנושאים שנולדו במהלך המופע.
הנוכחות המסיבית של ההליכונים המשוכללים עיצבה את המופע כפי שהתרחש בשני מהלכים: האחד כעבודת משך במהלכם של המופעים שנכלאו באולמות, והאחר כשבמסגרת תכנית ב' הוצגה גרסה בימתית מלאה. בשני המהלכים ניתנת לקהל הזדמנות להצטרף אל הצועדים, ובהתאם לחוקי המופע הם רשאים לדבר ולהצטרף לשיחות רק כשהם רצים על ההליכון. שתיקה אפשרית רק בהילוך האיטי.
צפיתי במופע הזה מזוויות שונות - כולל השתתפות - והסתייגויות שעלו בפעם הראשונה התאדו בהדרגה והשמונה - טל אלפרשטיין, טל אדלר אריאלי, אייר בלומברג, רז גלוזמן, מירב דגן, ניר סגלויה ונתן רון - בייעוצו האמנותי של עודד גרף - לקחו אותי כמו את הצופים המרותקים למסע שבו חוקי המשחק משתנים בלי הרף, עם תחנות של הרפיה או הטענה.
כל ההליכונים מיואשים 2 (צילום: גדי דגון)
המציאות המתעתעת של תשעת המופעים שנסקרו קיבלה תגבור מסקרן ובנפרד של דניאל לנדאו שהביא ניסוי פרפורמטיבי של מציאות וירטואלית המתבצע אחד על אחד. המאושרים שהתנדבו להשתתף קיבלו משקפי תלת ממד שבאמצעותם התנסו בתחושה של היות-בגוף-אחר. לאחר הניסוי שפותח על ידי קבוצת המחקר Oh Man Oh Machine התבקשו המשתתפים לענות על שאלון, שמרבית שאלותיו עסקו במוות. בנפרד. בנוסף נקבע גם אירוע שיח על המחקר, בהשתתפות לנדאו ורותם בנט אך פסחתי עליו.
בסיכום, חוקי האינטימדאנס לא נשברו, אך לא ברור אם גם נשמרו. בכל מקרה הם ענו על חוקי ההנאה מהמראה שהוצבה בהם אל מול המציאות. החוקים שרותם תש"ח הציע לבטל ולהפנות את משאבי הבינה והאנושית אל המציאות הלא-וירטואלית. ואני חושש כמוהו שזו דווקא תגבר. בינתיים - הבה נצא במחול.