מהלך סאטירי פארודי
 
על פניו, מלכתחילה וכפי שגם התכניה העשירה של רבקה משולח מעידה, הלל מיטלפונקט כתב מחזה העוסק בימים כואבים של היישוב העברי/יהודי בא״י/פלסטינה - ימי המאבק הקשה בין ארגון בן גוריון הידוע כ"ההגנה" לארגוני בגין המוכרים כ"בית״ר", "אצ״ל" ו"לח״י". אבל מתברר, ולא רק במהלך הדברים, שהזיקה ההיסטורית היא רק קישוט נסיבתי לסוד המשפחתי, הגלוי למעשה לכל הנפשות המאכלסות את המחזה למעט אחד שהעניין נוגע בו אך אינו מזיז לו בסופו של דבר.

והסוף - כשנגיע אליו בשלום - יבהיר כי הדרמה הקומית למדי, שמיטלפונקט מזהיר בכתיבת הפאנצ'ים והדיאלוגים שבה, היא בעצם מהלך סאטירי, פארודי מאוד על מנהיגנו הלאומי העכשווי. מיד תבינו במה מדובר כשאפרוש עבורכם את פרטי העלילה, שהיא כשלעצמה לא הכי ראשונית במדף המחזאות הישראלית המתעוררת בלי הפסקה.

העלילה נטו ובלי הקישוטים הפסאודו פוליטיים מספרת על אלמנה במושב, שבעלה המנוח נחשד כל חייו שהסגיר לבריטים פעיל אצ״ל זמן קצר אחרי שהסתיר אותו בביתם. עתה איש מהחברים אינו מגיע לאזכרות השנתיות, למעט חבר אחד שמשתדל לגייס אותם בכל זאת. בתו הייתה בעבר אהובתו של הבן הצעיר, שגדל ונהיה פרופסור ועקר בהצלחה לבירה האמריקאית, התחתן והוליד בת. בבית שוכן גם הדוד, מוזיקאי, הומו, ש"נכלא" בגין אהבה אסורה.

והנה אנחנו בפתחו של יום הזיכרון למנוח, ובעוד הבן הבכור, שנתקע עם אמו ועובד את נחלתה, וגם מאוהב בחברה שאחיו זנח, מנסה לשכנע אותה למכור את הבית הישן ואת החלקה המתישה אותו, מגיע לפתע הבן הצעיר - טיפוס די מפוקפק שבואו מערער את הסטטוס קוו ומוליך את האם, את האח הגדול ואת הבן החוזר הביתה למהלכים שמטרתם לכפר על העבר, ולעשות זאת בגדול. פוליטי, עכשווי, מאוד.



הזאבים (תמונת יחסי ציבור)


אמא זאבה של תיקי דיין
 
וכך, סוגר מיטלפונקט את המעגל הפסאודו-פוליטי שבמרכזו רוקדת הסולנית הגדולה, האמא ששרדה מהחלומות הגדולים שלה, ואשר שמה הוא זאבה. תגידו מה שתגידו כבר בשם הזה יש הברקה שמקבלת את מלוא זוהרה במשחקה של תיקי דיין, הנושאת בזקיפות קומה את ההצגה על כתפיה, ושולטת במה שנראה כמונולוג ארוך עם פריצות של דיאלוגים המתייחסים לאלה שניצבים מולה, כפי שעשתה זאת כאמא קוראז׳, היא מתחרה בתחמנות ובכושר ההמצאה של זאבה. ויש גם רגע נוגע ללב המעמיד בצל את כל מה שקדם לו.
 
ויש לה פרטנרים ראויים וטובים מאוד בהצגה. מיטלפונקט ביים, עם תפאורה צ׳כובית מרשימה שעיצבה אלכסנדרה נרדי, ותאורה תואמת של עדי שמרוני, תלבושות נאות של רז לשם, ומוזיקה מקורית של שפי ישי שגם גייס שירי תקופה כמו ״חיילים אלמונים״ ו״עלי בריקדות״ שהצוות מיטיב לשיר, ואף קישט כמתבקש עם קצת שוברט מה״המוות והעלמה״. 
 
אלון דהן נפלא ומרגש כבן הבכור שמוצא עצמו מנושל מתקוות וממעמד, ובעיקר מאהבה. דן שפירא חלקלק וממזרי למופת כבן הצעיר שבא פתאום ובלי כוונה מוצא עצמו משיח שיגשים את אמו. יצחק חזקיה מענג כדוד ההומו ומרגש בווידוי על אהבתו הגדולה ועונשה. יוסי קאנץ מצוין כחבר האמיתי של המשפחה שלבו ופיו שווים, ותמר קינן טובה כבתו יאירה, (מין איזון פוליטי פנים תנועתי לשמה של האם). אוולין גניס מנגנת בכינור כתלמידה הבאה ויוצאת בבית המשפחה ובאזכרה.




הזאבים (תמונת יחסי ציבור)


בסך הכל המחזה וההצגה הם כמין מגש טעימות של היסטוריה, דעיכה כלכלית של ההתיישבות החקלאית, הומופוביה ממוסדת, אהבה נבגדת-מתחדשת או כזו שמתפיידת, חברות ואמהות. אקורד הסיום, הקרם-דה-לה-קרם, ראוי היה, כמוהו כנקודת המוצא ההיסטורית, למחזה פוליטי רציני שמיטלפונקט יודע את סוד כתיבתו. חבל שהסוד הזה נותר בינתיים במגירה.