חינוך בארץ גזירה

אחד הדברים שמרתקים אותי בהצגות של בתי ספר למשחק זו ההזדמנות להתוודע אל מחזות שאיכשהו נמלטים מתחת למכ״ם של התיאטראות המקצועיים, בעיקר הרפרטואריים. כך הגיע לסטודיו של יורם לוינשטיין המחזה ״להעיף את המורה״ מאת לוץ היבנר, שעלה לראשונה בדרזדן לפני שש שנים והפך ללהיט בגרמניה, עם הפקות שונות בעקבותיו.

סודון של המחזה הזה הוא באכזריות הסאטירית שלו על הורים ומורים גם יחד.  הוא מתאר התנגשות בין מורה המואשמת כאחראית לצלילתם של תלמידיה במורד הציונים שיבטיחו להם המשך חינוך הומניסטי ולא מקצועי, לבין הנציגות הנחרצת של ההורים שעבורם הילדים היא חזות הכל של גאונות, רגישות, פגיעות, וקיפוח. המורה נראית ונשמעת מפלצת ראויה להתכבד. חמשת ההורים נראים, מתנהגים ומתפתחים לגרסה מפותחת של התמונה שיסמין רזא מתארת ב״אלוהי הקטל״.

היבנר, שנולד וחי בצד המערבי של גרמניה, בחר להציב את העלילה דווקא בצד המזרחי. ייתכן שבגרמניה הקהל ידע לפענח את הזיקה לחוויה המזרח גרמנית ההיסטורית של ימי הסדר הקומוניסטי שקבע מסלולי חיים לילדי העמלים, שבהם גם המורים היו תחת פיקוח מחמיר. ואולי זו ההיעלמות המפתיעה של המורה המותירה אחריה מלכודת להורים היא המזכרת למה שהיה ״שם״.

אבל המחזה מתרחש כבר בימים שלאחר השטאזי והחומה, והסממן המובהק הברור יותר למציאות בת זמננו של מזרח גרמניה לשעבר הוא בכך שאב אחד נשלח לשם לנהל סניף של חברה מפרנקפורט ואשתו מקוננת על ארץ הגזירה שבה אין לה חברות לבלות אתן בבתי הקפה. 

למרבה השמחה הבמאית חגית רכבי ניקולייבסקי לא שיעבדה את המחזה הגרמני למציאות הישראלית האקטואלית שבכל מקרה מציצה מעבר לכתפי ההורים המשתלחים זה בזה, במורה ובתנאי חייהם, ובאלימות מילולית, הנשמעת מוכרת בזכות התרגום המצוין והחד של אורי שני. הילדים, אגב, נעדרים מהבמה ובעצם מי בכלל שואל אותם?

להעיף את המורה (צילום: רדי רובינשטיין)

שישה בזירה אחת

בבתי ספר למשחק, המחזה, חשוב ואיכותי ככל שיהיה, הוא רק אמצעי משוכלל לבחינת ההישג של בית הספר בהכשרת תלמידיו במהלך שלוש שנים. הפעם, בניצוח של הבמאית חגית רכבי ניקולייבסקי המחזה נפל כפרי בשל ברשת הכשרונות של ששת המסיימים השנה לימודיהם. 

הבמאית בנתה עבורם הצגה תוססת, כקרב תרנגולות בכיתה הצבעונית המקסימה שעיצב אדם קלר, עם תלבושות טובות של ענת מסנר, תאורה עניינית של עדי שימרוני, מוזיקה אפקטיבית של אייל לנזיני, תנועה חיונית שעיצב עמית זמיר, הדרכת טקסט מוצלחת של ענת זמשטייגמן וליווי אמנותי של לילך סגל. 

בראש "כוח ההורים" שברגעי השיא הבמאית חשפה אותם כילדים ניצים בארגז חול, ניצבה רעות אלוש שהייתה חדה, תקיפה, שתלטנית כנגד הצמד מהמערב הדר דימנט ואוראל איזיקל שבונים בהדרגה נבונה את הסיוט הטבעי האלים של אישיותם העצמאית ובעיקר ההורית והזוגית. מצטרף אליהם חנן אסרף המרגש ונסער כאב במשבר נישואים החרד לבתו ומתעניין בעולמה, כמו גם בעולמה של האם החמישית שעוצבה במדויק על ידי ירדן תוסיה כהן בחיוך של התנשאות זקופה (את התפקיד מגלמת לסירוגין גם יהלי אלימלך).

להעיף את המורה (צילום: רדי רובינשטיין)

החמישייה הזאת מלאה בכל טוב, מנצלת כל משפט וכל מצב במשחק אנרגטי שוצף קוצף. הם מצחיקים להפליא, והסאטירה של המחזה נוטפת מהם בקילוחים מענגים. הדובדבן שבקצפת הזאת היא רון קנר בתפקיד המורה, כל כולה מדושנת בעיצוב מופלא במחוות עיניים, שפתיים וכפות ידיים של הסיוט ״החינוכי״ שמתחיל כנופת צופים ומתהפך ברגע אחד להתקף זעם שופע תיעוב, או למצב עלבוני משוכלל. 

בקיצור ״להעיף את המורה״ היא הצגה מרנינה מומלצת לימי הקיץ הלוהטים.